אני שונאת את זה שאני רואה מקרים כשנגרמת פגיעה במישהו שלא יכול להגן על עצמו.והפוסט הזה,אינו קשור לבעלי החיים לשם שינוי.
אני שונאת את זה שאני זאת ש"אכפת לה יותר מידי".
אני שונאת את זה שכולם תמיד שותקים או אדישים ולא שמים לב כי הם מרוכזים רק בעצמם.
אני שונאת את זה שרק לי זה כואב ומציק כשאני רואה פגיעה במישהו שלא יכול לדבר או להגן על עצמו.
השבוע קרו לי שני מקרים שגרמו לי לטלטלה נפשית, שניהם ביום אחד.
לא הצלחתי להרגע אחרי כל מקרה בערך שעה ,כשאחרים בכלל לא שמו לב.
מקרה ראשון:
אני נוסעת באוטובוס ובטור ליד מתיישבים אמא,הבת שלה, הבן שלה וחבר של הבן
הבן שלה וחברו מתיישבים בכיסאות לפנייה
הכל נראה בסדר עד שהבן שלה מחבק את חבר שלו כי הוא צריך לרדת עוד כמה תחנות ואומר לו "תבוא אליי היום"
אמא שלו, מנתקת בכוח את בנה מחברו ואומרת "דיי, תעזוב אותו" בטון של 'מה שאתה זה ממש לא בסדר אז תפסיק'
לצורך העניין האמא ובתה נראות מלאות וחזקות לעומת הבן שרזה, הוא נראה בסביבות גיל ה11 או 12 ואחותו נראת קטנה ממנו למרות מימדיה.
הוא עוזב אותו וכשהחבר באמת צריך לרדת הוא מחבק אותו עוד הפעם והאמא שוב שולחת את ידה קדימה ומנתקת את בנה ממנו.
החבר ירד והבן נשאר לשבת לבד.
הוא מסתובב אל אימו ואחותו ומתחיל להגיד משהו ואמא שלו ישר קוטעת אותו ואומרת "תסתובב ותסתכל קדימה" שוב, עם היד.
אני מסתכלת על זה מבעד למשקפי השמש ומנסה להבין מה קורה פה. הילדה מסתכלת עליי ואז אומרת לו "דיי כבר יא סתום תסתכל קדימה"
כאילו ככה זה צריך להיות.
בינתיים הילד יושב ומתסכל קדימה , בדיוק כמו שאמרו לו. אני מסתכלת עליו...הוא נראה כל כך עצוב אבל כאילו הוא לא מבין שעצוב לו,
הוא מתחיל להתעסק עם ידו ואני מסתכלת עלייה ורואה אותה מלאה בשריטות.
היו עוד כמה פעמים שהוא הסתובב לאימו ואחותו וקרה אותו הדבר, האמא מיהרה לסובב אותו ולהגיד "תסתכל קדימה" והאחות זרקה הערות עוקצניות.
בחנתי במשך הנסיעה את האמא והבת וניסיתי להבין מה פשר ההתנהגות הזו והיחס כלפי הילד
הן ניראו לי קצת(הרבה) משוגעות ובגללן הילד הופך למשהו לא בסדר , פשוט ריחמתי עליו. עצבן אותי נורא הקטע שאני לא יכולה להגיד או לעשות שום דבר
באיזה שהוא שלב מישהו התקשר לאמא והיא דיברה בקול כל כך גבוה ושפה מגעילה, מכאן הבנתי שהיא באמת משוגעת.
המבט שלו, לא עזב אותי זמן רב אחרי שירדתי מהאוטובוס , הרגשתי רע.
מקרה שני:
אומנם זה פחות כואב מהראשון אבל עדיין, רק אני שמה לב...רק אני לא מרוכזת בעצמי, הלוואי ולא הייתי שמה לב.
גם באוטובוס ,
ישבתי בתחנה, חיכיתי לו...זאת הייתה תחנה סופית ולכן הנהגים היו יוצאים מהאוטובוס לפעמים לסיגריה וכו'
הוא הגיע והנהג יצא מהאוטובוס..נראה עצבני, חשוב לציין שהוא ערבי (אין לי משהו נגדם, זה פשוט קשור להמשך)
מסלול האוטובוס הזה הוא במקומות ליד בסיסים צבאיים ומקומות שלא הרבה אנשים הולכים שם ...
הוא מתחיל להעלות את האנשים ונראה חסר סבלנות כשאנשים מעבירים את כרטיסי הנסיעה שלהם במחשב, מסתכל לצד ומתופף עם אצבע על ההגה..
מתחילים לנסוע...מגיעים לתחנה ליד בסיס, אף אחד לא לחץ STOP ובתחנה עומדים שני חיילים. הנהג אפילו לא מהסס לשנייה וחולף על פניהם כאילו לא קיימים בכלל, אני מסתכלת אחורה אל החיילים והם נראים מופתעים ,לא מבינים מה קורה, מנופפים עם ידיהם לנהג שיעצור ,שורקים, אבל הוא בכלל לא מסתכל.
אני מסתכלת על האנשים בתוך האוטובוס ונראה כאילו אף אחד לא שם לב או העדיף לא לשים לב.
מופתעת לגמרי. מה הלך פה הרגע, דמיינתי את זה?
מי יקשיב לי? אני כולה ילדה בת 17 שמדברת שטויות..העדפתי לא להעיר לנהג, הסתכלתי על כל האנשים המבוגרים באוטובוס ופשוט נגעלתי.
תחנה אחרי הייתי צריכה לרדת.
לפעמים אני שונאת את זה שאני לא אדישה כמו רובם
או לא לוקחת ללב ...
עברו יומיים ואני עדיין כועסת ומעכלת את זה שכאלה אנשים שולטים בעולם הזה , אם לא , הוא לא היה נראה או מתנהל ככה.
כינוי:
Jessie Pain
בבלוג זה
בכל הבלוגים
