Freedom is the right of all sentient beings.

לאט לאט מתרחקת מהאני מאמין שלי

הוא גווע, בלי להשאיר תקווה מאחור

מסתחררת בתוך מערבולת הרגשות והמצבים

לאט לאט וכבר לא אכפת לי. רק עוקץ קצת בלב וגם זה יעלם בקרוב.

אני אהיה לי אש מאנשים קרים?
טיפש מי שחושב שהוא יצליח.

את הופכת לקרה בעצמך, כמו כולם, עד שיבוא ההבא שיבוא ויחשוב שהוא יכול וגם הוא יהפוך לקר, בדיוק כמו החורף בסיביר.

נאחזת במעט שנותר לי

אך מוצאת את עצמי תלויה באחרים,

ברגשותיהם והתנהגותם.

וגם הם, כפי שאני לא אהבתי אנשים שתלויים באחרים, לא אוהבים כאלה.

חשבתי שסיימתי עם הלחכות לזמן אחר

חשבתי שאני נלחמת כשמשהו חשוב לי

חשבתי שהפסקתי לתת לאנשים להשפיע עליי ועל דעותיי.

איפה כל זה נעלם?
לא יודעת, כנראה שרק חשבתי

אני בודדה

ומשוגעת

ידי מורמות מעלה וזזות לפי קצב המוזיקה, כך גם הגוף שלי
הכל צפוף,חנוק וריח עשן הסיגריות והאלכוהול משתלטים

אני קופצת, זזה, מסתובבת .עיניי עצומות וממש לא אכפת לי מכלום

אני רוקדת ולא אכפת לי מי מסתכל , מי לידי ואיפה אני
כיף לי

אני משוחררת

אני כבר שיכורה, אפילו שלא שתיתי

אני פותחת את עיני לרגע וראשי מסתחרר

פתאום התחלתי להרגיש את כאב הרגליים מהעקבים העצומים שנעלתי
אני מועדת
ורגע לפני שאני מאבדת את הקרקע אני מרגישה ביד שתופסת את מותני ומחזיקה אותי שלא אפול

לוקחות לי כמה שניות להתעשת ואני מרימה את עיני מהרצפה ומסתכלת על האדם שמחזיק בי

עיניו, כחולות כמו הים בימי הקיץ

לא רציתי שיעזוב אותי לעולם.

אני נבלעת בכחול הזה לרגע ואז נעמדת יציב ומתרחקת קצת

הוא מחייך אלי , חיוך רך ונעים, כזה שבא לך להסתכל עליו כל החיים

אני מחזירה לו חיוך מבוייש ומפנה את עיני לצד כל ההמון

עוד ריקודים

עכשיו אני לא חושבת.

עכשיו אני לא מתאהבת.

חזרתי הביתה ונשבעתי שאני לא הולכת למועדון יותר. אף פעם.
כל כך כואב

בא לי לעקור את הלב ממקומו

הוא הסתכל, גם ההוא..וההוא ביקש מספר..

והם היו כל כך יפים

היו כמה שאפילו יכולתי לאנוס באמצע הרחבה ולא היה לי אכפת

ומגיעות ידיים ואני מעיפה אותם

ומסמנת עם שפתיי "בלי ידיים".

אולי בפעם הבאה...