מונדיאל 2014 הגיע לסיומו והגיעה העת להודות למשתתפים,למעודדות ולמעודדים

ולנבחרות המצויינות שהאירו לנו את לילות החודש האחרון

באפריל פניתי למריאט והצעתי כדרכנו בקודש ליצור בלוג שיסקר את המונדיאל בברזיל

אין צורך לומר שמריאט נרתמה במרץ לנושא,איזה מזל שהיא מבינה ואוהבת כדורגל

מריאט ואני יצרנו את הבלוג אני עיצבתי ומריאט בעזרת  המעצבים הנחמדים של עמותת ישראבלוג שיפרו את העיצוב ונתנו לו מראה של בלוג מונדיאל !

מריאט יצרה מסגרת בדף הראשי של ישראבלוג כדי שיהיה זמין לכל אחד שנכנס לדף הראשי וגם אם הבלוג  לא נחשף לכל העולם ואשתו הרי שהוא צבר קוראים שברגיל ודאי לא קוראים בלוגי ספורט שלא לדבר על כדורגל שומו שמיים.

כשבאתי לחשוב על כותבים,ניסיתי לחשוב מחוץ לקופסה,זכרתי שלג'וליאנה יש קשר דרום אמריקאי והיא נעתרה לפנייתי.

ג'וליאנה תרמה פוסטים על המשחקים של הנבחרת המצויינת של צ'ילה עם תחושות  שלה ושל  בני משפחתה היקרים

מכיון שאמובטלת יקירתי חיה בשנה האחרונה בברלין החלטתי לזרוק חכה  ולבקש ממנה לכתוב,אני יודע שהיא כותבת מצויין אבל מי חשב שהיא תתפס עד כדי כך לעניין,הפוסטים על המשחקים של נבחרת גרמניה ,הצפיה משותפת עם כל משפחתה תורגמו לפוסטים מצויינים מלאי אווירה ותאור מצב מדוייק מהרחוב הברלינאי העולץ,והיא הגדילה לעשות  אחרי משחק הגמר בו כמובן גרמניה לקחה את גביע העולם ובצדק

פניתי לקנקן התה ידידי כדי לנצל את ידיעותיו הרבות בתחומים שלאו  דווקא קשורים למשחק עצמו וכך הוא הביא  פוסטים מרתקים שסביב נושא הספורט בכלל עם אנקדוטות לכדורגל

דודלי אור ואיילון תרמו בטובם מחשבות והגיגים על הנבחרות שהם אוהבים,איטליה ואנגליה בהתאמה

מריאט כתבה פוסטים על הולנד המצויינת וודאי הייתה יכולה להיות כתבת ספורט טובה מהרבה כתבי ספורט שאני מכיר

אני תרמתי פוסטי  אווירה וכמה הגיגים על נבחרת ארגנטינה שלמרות שהגיעה לגמר אכזבה בחלר מהמשחקים בהם שיחקה

תודה לנגה שהעירה את עיני בנוגע לדודל היומי ,לעדה שתרמה  פוסט משובח ולאוגניה שהיה כל כך איכפת לה מנבחרת ברזיל ושיגרה פוסט בנושא,ולחברי גיא שתרם פוסט בסיום שלב הבתים

תודה לכל המגיבים והמגיבות  שעשו את זה ודאי בהתחלה כתמיכה בי ואחכ פשוט נהנו לקרוא

אני שוב רוצה להודות לצוות הכותבים המופלא,זה לא מובן מאליו,לכולנו עיסוקים נוספים,כל אחד ואחת מתחזקים בלוג פעיל ובכל זאת התגייסתם לפרוייקט שלדעתי הצליח מאוד גם אם לא נחשף לציבור גדול

ולמריאט המופלאה שיחד ,אנחנו יכולים  לעשות הכל.

קצת סיכומים:

הבלוג באוויר חודש ושבוע

היו לו 1881 כניסות

נכתבו 36 פוסטים (יחד עם זה)

יש לו 9 מינויים במייל

7 קוראים ב"קוראים שלי"

בפועל הבלוג נכתב על ידי 10 אנשים,מי יותר ומי פחות

תודה ולהתראות במונדיאל 2018 ברוסיה(אז שעות שידור המשחקים יהיו שפויים בשבילנו..)

תיהיו טובים

טליק

מזל טוב לאמאמובטלת כתבתנו מהחגיגות בדויטשלנד.

חייבת לומר שמוזר לי להיפרד מהמונדיאל ומהבלוג. התרגלתי לחווית הצפיה ואפילו למדתי ליהנות מהתהליך ומהציפיה לגול ומלדבר בטון בוטח על דברים שאני לא מבינה בהם כלום (צריך לבטל את הנבדל) .זה מצחיק להפוך במקומות מסוימים לזו שמתמצאת ויודעת וכיף לגלות שאני שולטת בשמות השחקנים הבולטים וגם יודעת מי יותר חתיך ומי דומה למי (דויד לואיז הוא ויצמן מ"עניין של זמן"  וסמי חדירה הוא הכלאה בין בניון ודודו אוואט).ובינינו המונדיאל הפך לתכנית היחידה שאפשר לראות שלא נוגעת לטילים כך שזה ממש התאים.

(הבן שלי מרוצה ממני)

למשחק המיתולוגי ארגנטינה גרמניה התייצבתי מוכנה ומזומנה וכמובן בעד ארגנטינה מתוך סולידריות דרום אמריקאית שקיימת רק כשהיריבה אינה קבוצה דרום אמריקאית אחרת. כך גם היה עם ברזיל בשני המקרים עשיתי להם נאחס בעצם נוכחותי (את רואה, מריאט, לא צריך וודו) או בכך שהלכתי לישון במחצית כי היה די ברור שהכיוון הוא הארכת זמן וכך נחסך לי לחזות במפלה המוחלטת ובארגנטינאים מיבבים, כאילו המדינה הפכה לטבעונית. אגב כנ"ל במשחק צ'ילה ברזיל וברזיל גרמניה. כן, את המשחק עם שבעת הגולים לא ראיתי. אירוע מצער.

.

ונן הבוגדני החליט שהוא בעד גרמניה. הוא גם נימק את זה בכך שאף אחד מהשחקנים לא יכול היה לעולל כלום בשואה כי הם לא חיו אז. הכול טוב ויפה אבל הוא החליט את זה אחרי ששמע מי אלופת העולם החדשה.הוא תמיד הולך לצד המנצח.

והיום הצבנו את חבורת בובות שחקני הכדורגל הכה מכוערות ועשינו משחק פרידה סוער. נבחרת אירופה נגד נבחרת הבניונים (יש לנו שישה מיוסי בניון). הכדורגל היה של פליימוביל.

אשמח להיות כתבת האווירה גם במונדיאל הבא. נן יגדל וידאג לעוד אווירה ואני אולי אדע מה זה נבדל ומתי מקבלים בעיטת פנדל. אולי אמשיך לשחק על הקטע של "לא יודעת מה זה נבדל".  טליק, זו הייתה בחירה מקורית ומעניינת לתת לבורה כמוני לכתוב על נושא שהיא לא מבינה בו שיט רק בגלל קשרים דרום אמריקאים כלשהם. היה ממש  כיף.

ג'וליאנה

בערך בשעה חמש לקחתי את הגדול לסופר היחיד באיזור שפתוח פה בימי ראשון עם אישור כולל ובלתי מוגבל לעוקרי סתימות ורעלי קיבה. התחלנו להרגיש מוזר כשירדנו מהאוטובוס והיינו היחידים ברחוב בלי דגל/חולצה/כובע/כפכפים/עגילים/מכנסיים/גומיות שיער/משקפיים/קשתות (אין מה למחוק את המיותר. אין לך הכל אתה בבעיה), וכשנכנסנו לסופר כבר לא היה ברור אם נספיק לחזור הביתה עד למשחק- יש בסך הכל ארבע שעות וכל ברלין עומדת בתור עם בירות וחטיפים... הגדול נעמד אחרי שלושה בחורים בתלבושת אחידה וטען "שאם הם ישתו את כל זה הם לא ידעו אם גרמניה מנצחת או מפסידה" וביקש שאני לא אצלם כי הוא מתפדח. הוא מתבגר ואני מזדקנת..

עם הידיעה המופלאה הזו חזרנו הביתה. הפעם זו היתה פיצה (שלהם תירס וזיתים שלנו שמן זית גבינות ושום..) והטלוויזיה נדלקה. 

כבר בחמש דקות הראשונות היה לי ברור שזה לא הולך להיות קל. ובמחצית כבר לא היו לי ציפורניים ומלמלתי שזה לא הולך להגמר ב90 דקות... הקטן אמנם טען שזה משחק משעמם ונרדם ליד הקטנה אבל חוץ מזה אף אחד פה לא הוריד עיניים מהמסך. בדקה ה113 הוא התעורר. גם הקטנה. מישהו צרח פה "יייישששש, יש! יש! ישששששש!!" ומישהי אחרת "ככככןןןןן" עוד אחד ניסה לשחק אותה כאילו זה כלום אבל יצא לו "יופי של גול" בקול.. המסעדה למטה הפעילה את התותחים הכבדים שלה ועברו כמה מכוניות ברחוב....אז הם התעוררו.

7 דקות בדיוק עברו והחלון שלי הציג תצוגת תכלית ראשונית של הבימה המרכזית בהר הרצל, ה' באייר. (נשבעת שאם אפשר היה לצרף פה סרט בלי לעשות דוקטורט בהנדסת חלל הייתי מצרפת...)

אז עשינו מה שכל הורה היה עושה באחת בלילה.. הלבשנו את הילדים ויצאנו אל האש. בהתחלה תכננו לעשות סיבוב ברחוב. הצפירות והזיקוקים שהיו בטווח ראיה היו עניין די מספק... אבל אז קיבלנו אס.אם.אס. "תביאו את הילדים לקודאם! חוויה של פעם בחיים" 

נגיד לזה לא?!

עלינו על רכבת אחת, ואז הגענו לתחנה השניה ובכל שלב כמות האנשים עלתה. והם היו כל כך נחמדים, וחייכנים, וקולניים... כמעט ישראלים.. אפילו פגשנו כמה רקדניות בטן בפוטנציה וכולם שרו ביחד שירי מוראל של הצופים... 

 ותסלחו לי על איכות התמונות... הילד כאמור התבגר... ואני חייבת לצלם בסתר...כי אני זקנה.

כשהגענו לתחנה שבה המון אדם ירד מהרכבת החלטנו להצטרף ולהמשיך ברגל עם הנחיל ולראות איך זה מסתדר. כבר ביציאה הגדול תפס ביד ימין שלי כאילו חייו תלויים בזה, הקטנה נקשרה לעגלה והקטן ישב לאבא על הכתפיים. כי זה בערך מה שראינו מול העיינים:

ואת זה צילם הקטן מהכתפיים של הבחור... אני ראיתי בעיקר ישבנים (יתרונות של להיות מטר וחצי במדינה של גרמנים...)

אז הבנו שלהגיע למרכז ההתרחשות תהיה משימה קצת שאפתנית מידי, וחוץ מזה יש את העניין הפעוט הזה של האחריות ההורית (תגדילו את התמונות, זום*3000 אם תמצאו שם ילד אחד או שניים הם כנראה שלי. אל תגלו לקדמן...) והתרחקנו קצת, וטיפסנו קצת, וזה היה נראה כזה:

הי! יש פה מישהי עם סתם חולצה!!!

דברים שהילד שלי עושה בשם התיעוד העיתונאי...

(קישתא קדמן!! קישתא!!)

והבוקר...(אם אפשר לקרוא לזה בוקר....) כשהצלחנו להתארגן ולצאת לקחת את הקטנה לגן, האוטובוסים היו עמוסים באנשים כמונו. שלא הצליחו להתעורר. היה להם קצת יותר כאב ראש כנראה, אבל החייוך היה עדיין מרוח. אולי כי זה מה שהם ראו בכל פינה. על הכותרת. אפילו העניין הזה עם עזה נדחק לעמודים אחוריים...

אז זהו בעצם... מאמובטלת מלאת רוח שטות שמתנדבת לסקר איזו נבחרת עלומה, הפכתי לאוהדת גרמניה שמדקלמת שמות של שחקנים וכמות הבקעות. וכל זה בזכות טליק, ומריאט, והבלוג של המונדיאל שהוסיפו לי קצת צבע לשבועות האחרונים... בעיקר שחור אדום וצהוב. עכשיו אני חייבת לרוץ. יש לי הבטחה לקיים. אני צריכה למצוא חולצה של מולר במבצע..מידה עשר ושמונה. אם אפשר לאתמול...