יוצא לי לחשוב הרבה לאחרונה. הרבה על החיים ועל המהות שלהם. אני יושב באוטובוס ומסתכל על האנשים שמתחלפים על המושבים הקבועים. התחלתי עבודה חדשה שהיא מספקת ומאתגרת. מדריך בהוסטל של אוטיסטים. אני חושב שמעולם לא חוויתי חוויה כל כך עוצמתית גם אחרי היום הראשון שלי נשארתי עם הדברים שקיבלתי וחשבתי הרבה על הדיירים ששם. יש שם כמה גאונים. אני חושב שכחברה אנחנו מאד מקובעים ואגואיסטים. כולנו, אני במיוחד. זה נתן לי פרספקטיבה לכמה אנחנו סגורים ומפחדים מדברים ששונים מאיתנו ולא משנה כמה נשקר לעצמנו שאנחנו נקבל את האחר. הליבירליזציה משהו מעולם לא היית מזויפת כל כך, לקבל הומואים, אני מקבל אבל זה שקר גס שכולם מקבלים ואין אנשים שמפחדים. פשוט לא מודים בזה. נעזוב הומואים ולסביות - תחלס אם באמת נסתכל על עצמנו במראה כמה אנשים באמת יכולים להגיד שהיו יכולים לצאת או להיות בקשר רומנטי עם בעל מוגבלות כלשהי  ואני לא מדבר על שכלתנית. אדם המרותק לכיסא גלגלים או אדם הסובל משיתוק. אני נזכר בתגובות של הדיירים ששם וכמה הם חמודים ומתוקים ובעצם כמו ילדים שפשוט מעולם לא התבגרו או מעולם לא רכשו את הכלים לחיים קומיוניקטיביים נורמטיביים. אני כבר איזשהי תקופה שלא ממש אוהב את המערביזציה והשקר הזה שכולם רודפים אחריו וחיים אותו לבלי היכר.

לצורך העניין של האגואיזם, ידידה מאד טובה שלי שהיא כמו הנפש התאומה שלי והיא אחת כזאת באמת סוג של ניתקתי איתה את הקשר. קבענו להיפגש ולא יכלתי להיפגש עימה כי קרתה תקרית במשפחה שחייבה אותי להתייצב בבית החולים. והיא ניסתה להשיג אותי מספר פעמים באותו יום לאחר שהודעתי לה בהודעה יום לפני שלא אוכל להיפגש איתה. לא עניתי לטלפון כי היו הרבה מאד דברים באותו יום ולא היה לי כוח לשאלות ולשיחה עם אנשים שנמצאים מחוץ לסיטואציה. בערב היא שלחה לי הודעה בסגנון של - אתה לא עונה לי לטלפון וניסיתי לצלצל אליך כמה פעמים אני מתחילה לחשוב עליך דברים לא טובים. שוב, לא אומר שהיא אגואיסטית במתכוון, כולנו אגואיסטים בלא מתכוון. אחרי התקרית הזאת שבצורות כאלו ובוארציות שונות התרחשו גם בעבר החלטתי לחתוך פשוט לא לענות לה. אני אוהב אותה המון אבל אני נמצא במקום אחר שהתוקפנות והאובססיביות הזאת כיום לא מתאימים לי. אני במקום שקט יותר, רגוע יותר. במקום שאני פחות מפחד מעצמי ומלגעת בדברים הפחות נעימים והיותר חשוכים שיש לי בארון או בכלל החיים.

אם הייתי יכול הייתי מכפר על כל טעויות העבר, לפעמים אני מרגיש שהעבר פשוט משיג אותי ולא משנה כמה אני רץ ואני בכוח אומר לעצמי שהעבר הוא בעבר והיום אני בנקודה יותר טובה , במקום שמעולם לא חשבתי שאגיע אליו. עברתי המון דברים בכמה שנים האחרונות, המון שינויים קרו, המון משמעויות שבאו וחלפו ואחריהן באה חיוניות כזאת וחיוניות אחרת שלאט לאט לימדו אותי מה זה לאהוב ומה זה החיים.

יש ימים שבהם אני מרגיש כמו אבא שלי. מרגיש כמו האדם שממנו ניסיתי לברוח ולהימנע כל חיי. ולפעמים קשה להכיל את ההבנה הזאת. קשה לצעוד עימה יד יד. תמיד שנאתי את אבא שלי. ולעיתים מחלחלת ההבנה שיש בי תכונות ומאפיינים שמזכירים אותו. אני מפחד ללכת לאיבוד ולצעוד בדיוק באותה דרך חסרת כל מנוחה ומנוח שהוא צעד בה, לתעות בדרכים ולטעות בבחירות. להפוך למשהו שאני לא רוצה להיות. להפוך לדבר כל כך נוראי שאי אפשר להביט בעצמך במראה. קשה לי לחיות בשקר העולם המערבי או הישראלי, שכולם משחקים משחקים, שכולם לא אמיתיים עם עצמם ועם מה שהם מחפשים ורוצים, שכולם מחפשים לדפוק את המערכת, שאף פעם שום דבר לא יכול לעבוד בצורה ישרה וללא קומבינות. שלאף אחד לא אכפת. אולי אני פשוט לא מתאים למרקם הישראלי, אני כן ישראלי בחלקים גדולים שבי אבל אולי לא בחלקים הכי מהותיים ומובהקים שהופכים ישראלי לישראלי אסלי, אמיתי.

טוב לי איתה. לא טוב לי עם השאר. אבל, איתה טוב לי.

אז קיבלנו את השנה החדשה, אני והיא, חגגנו בבית. כמה שעות לפני שהלילה הגיע קניתי חבילת שוקולדים ונרות רומנטיים שכשמדליקים אותם מאירים באור גדול ונודף מהם ריח טוב. חברה מאד טובה שלנו שמאד מעריכה אותי ואותה קנתה לנו לכבוד השנה החדשה בקבוק של יין. שעה לפני שהגעתי אליה חיפשתי רשימת שירים רומנטיים טובים ואז הבנתי שיקח לי המון זמן עד שאמצא רשימה מספיק גדולה של שירים שאני אוהב אז פשוט מצאתי רשימות שירים ביוטיוב.

כשהגעתי אליה, לתאר במילים את היופי שלה, את המשמעות שיש לה בעיניים. אני זוכר שתמיד התבאסתי והתעצבתי שכל הזמן בסילבסטר שהוא אפילו לא חג יהודי משהו, כולם חוגגים ורק אני סגור בבית בלי אף אחד לחגוג עימו או עימה. השנה האחרונה, לא , יותר מדויק, החודשיים - שלושה האחרונים היטיבו עימי. גיליתי על עצמי הרבה דברים שלא ידעתי שיש בי, מעין תהליך התפתחותי כזה. מצאתי סוף סוף את המקום שלי בעולם. אני חושב שאדם שללא מקום הוא אדם שבור, אבוד ועיוור כי לרוב כשאנחנו כל כך מדוכדכים או חסרי כל קרקע לעמוד עליה גם אם הדבר המדהים ביותר יהיה בהישג ידנו אנחנו לא נשים לב אליו או נראה אותו כי אנחנו כל כך מרוכזים במה שאין לנו.

אני אוהב אותה יותר מהחיים עצמם וזאת האמת. מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא התחברתי ככה לבנאדם. מעולם זה לא קרה לי. אז הגעתי אליה והיא בדיוק הדליקה קטורת שתדיף ריח מרגיע בבית וגם היא הצטיידה בכמה נרות. פעם כששאלו אותי מה הדבר שאני הכי אוהב לאכול זרקתי תמיד, מבלי לחשוב , פסטה על כל הוארציות שלה. היום, היום זה קצת שונה, היום אני אומר שאת השפתיים שלה. אני מכור אליהן כשיכור המכור אחר אלכוהול, כמסומם אחר האבקה. במהלך הלילה פתחנו פינת צילום וצילמנו את הנרות,  כוסות היין והיין עצמו בפוזיציות אומנותיות. אני חושב שמעולם לא נהניתי כל כך בלילה הזה אי פעם.  סיימנו את בקבוק היין באותו לילה, פעם ראשונה שבאמת אפשר לומר שהייתי שיכור. היה קצת מצחיק שאני והיא קצת השתכרנו. אני מעדיף להשתכר איתה בבית מאשר בחוץ באיזה מקום עם אורות מרצדים ומיליון אנשים. בסמוך לחצות לקחנו שניים מהנרות ולקחנו אותם אליה לחדר שלה. בחצות העיניינים כבר התחממו.

השיחה הארוכה ההיא שדיברנו בסלון באותו ערב, על החיים, עליי, עליה, על בחירות והחלטות , על הכל, בתוספת המוזיקה הרומנטית, אני חושב שזה משהו שלא אשכח לעוד הרבה זמן.

חזרתי אחרי זה הבייתה. הגעתי להבנה שאחרי שאתה יוצא מהבית וחוזר אליו, אתה מתוודע לעובדה ששום דבר בבית לא השתנה, לא האנשים, לא התצורה של המקום, לא הדינמיקה של החפצים ושל האנשים. זה אתה שמשתנה. זה אתה שלפתע מבחין ורואה דברים אחרים בצורה יותר ברורה מאי פעם. מבחין בדברים שלא הבחנת בהם עד לאותו הרגע. מסקנה, את הבית שלי אני לא רוצה, אני רוצה לזרוק רחוק ממני אותו ואת האנשים שבו. הסיבות עצמן לא משנות כרגע. אני רוצה להיות איתה , ולטוס איתה ולחיות איתה לנצח.