"את חושבת עלינו לפעמים?" - הוא שאל אותי ובאותו רגע השאלה הזו הרגישה די מגוחכת וממש לא במקום. האווירה התאימה להמון דברים - ציחקוקים, פלירטוטים, שיחות על כלום ושום דבר, לגימות ספונטניות מהבירה ושאכטות רנדומליות מג'וינטים מזדמנים שעברו בין כל החבר'ה.

ואז הוא שאל את זה, הנחית זאת כמכה מאמצע שום מקום. אז התפקעתי מצחוק. קצת מפני שהייתי מסטולה, קצת מפני שלא הבנתי מאיפה זה בא ובעיקר מפני שלא ידעתי מה לענות לו.

"אני חושבת עלינו עכשיו" - עניתי לו וחיוך חצי מבוייש - חצי ערמומי עלה על פניי. הוא בטח פירש את התשובה שלי כפלירטוט או ניסיון נואש להצית איזה משהו בינינו, אבל האמת היא שהתשובה שלי הייתה ניסיון להתחמק מהשיחה הרצינית שעתידה לבוא. זה לא היה הרגע המתאים לפתוח את תיבת הפנדורה הזו. לא שדאגתי שמישהו ישמע, כולם עסקו בשלהם. "הללויה" של לאונרד כהן נישמעה על מיתרי הגיטרה וקולות גדולים ושיכורים שרו אותה במלוא הכוח.

ואז הוא החל בהתעקשות האופיינית לו: "באמת עכשיו, בלי משחקים ובלי היתממות. אני לא מוותר לך. תעני ברצינות!" 

צחקתי כי זה היה הדבר הטבעי לעשות. בשלב מסוים, שמתי לב שהוא מתחיל להתעצבן מכל העקיצות וההתחמקויות שלי, אז שאלתי אותו בחזרה: "אתה חושב עלינו לפעמים?" - קצת בשביל לעצבן אותו, קצת בשביל לגלות. זה סיקרן אותי לא פחות משזה סיקרן אותו.

"בזמן האחרון אני חושב עלינו המון" - הוא ענה במין ביטחון כזה. ברגעים אחדים המוח שלי הספיק להעלות כל כך הרבה תהיות: מה כל כך מיוחד בזמן האחרון שמזכיר לו אותי? לאן הוא חותר עם כל הבולשיט הזה? מה הוא מצפה לשמוע ממני בתגובה? מאיפה זה בא עכשיו? מהו פשר האומץ הזה שלו?

אבל במקום לשאול את כל מה שהיה לי לשאול, ואני עדיין בטוחה שזה היה לגיטימי לשאול, אמרתי לו שאז מה אם הוא חושב, במילא כבר פספסנו.

ואז חברה שלו (שבחודש האחרון החליפה בין התארים "חברה שלו" לבין "האקסית שלו" עשרות פעמים) - שבה אל החדר.

"מאמי, שנזוז?" - היא שאלה בזמן שעינייה נשואות אליי, זה היה מכוון, פתטי ודי מטומטם באותו הרגע. העניינים הלא סגורים ביני לבינו אינם סוד, העבר שלי ושלו ידוע לציבור הרחב ולה במיוחד. לפעמים כשהאגו שלי זקוק לאיזה ליטוף, אני מציפה את עצמי במחשבות על כמה שהיא מאויימת ממני. אבל אז אני נזכרת שאני מאויימת ממנה לא פחות, והביטחון שלי יורד אל הרף הנורמלי בחזרה.

ואז הם זזו. כניראה בחזרה לדירה שלה. זה לא שינה לי הרבה עד שכעבור שעה, הוא שלח לי הודעה.

"את עוד שם?"

ממש רציתי לענות.

אבל ידעתי שהוא איתה.

ידעתי שהיא בטח נירדמה לו אחרי שהוא זיין אותה בלי סוף. ידעתי שהיא בטח נירדמה לו בזמן שהוא הזדקק למנה גדושה של תשומת לב. בטח סתם נחת עליו המאנצ'.

ידעתי שלא כדאי לי לענות. ידעתי, אבל עניתי בכל זאת.

"כן, למה?"

"כי את אמורה להיות איתי עכשיו"

והינה שוב אני נופלת אל תוך המלכודת המעוותת שלו. נופלת אל תוך המשחק שלו, שסופו ידוע מראש  - הפסד מוחץ מהצד שלי.

אז החלטתי לשחק איתו, ועניתי שהוא יכול למסור לה ד''ש.

הוא התקשר דקות ספורות לאחר מכן. כבר ישבתי במונית. ידעתי כמה קל יהיה לתת לנהג איזה כתובת שתפגיש בינינו. ידעתי כמה קשה יהיה לקום למחרת ולהתמודד עם כל זה בפעם המיליון.

אז חזרתי הביתה. 

לא הצלחתי להירדם במשך שעות ארוכות במחשבה על כמה כיף יכול היה לישון איתו.

כמה כיף יכול היה לשכב איתו.

כמה כיף יכול היה לקום לצידו, לצפות בו מסתכל עליי בעיינים כאלה מעריצות. להרגיש את קצות אצבעותיו יורדות במורד השיער שלי, כל הדרך אל הגב התחתון.

כמה כיף יכול היה להיות אם היא הייתה פשוט נמחקת מן המציאות, מן העבר. מן ההווה ומן העתיד.

היא במילא כלום.

ואני הכי טובה בעולם.

איזה מטומטמת אני

וכמה מטומטם אתה

וכמה נוראי המשחק הז

ואיזה עצוב זה לחיות בעולם כזה

בו כל מה שאמור להיות שלך

שייך למישהי כל כך רדודה 

כמה כיף

וכמה נורא

אני צריכה לחזור למסלול הסאחי

אבל הרבה יותר מעניין לי ככה.

איזה שטויות