"את חושבת עלינו לפעמים?" - הוא שאל אותי ובאותו רגע השאלה הזו הרגישה די מגוחכת וממש לא במקום. האווירה התאימה להמון דברים - ציחקוקים, פלירטוטים, שיחות על כלום ושום דבר, לגימות ספונטניות מהבירה ושאכטות רנדומליות מג'וינטים מזדמנים שעברו בין כל החבר'ה.

ואז הוא שאל את זה, הנחית זאת כמכה מאמצע שום מקום. אז התפקעתי מצחוק. קצת מפני שהייתי מסטולה, קצת מפני שלא הבנתי מאיפה זה בא ובעיקר מפני שלא ידעתי מה לענות לו.

"אני חושבת עלינו עכשיו" - עניתי לו וחיוך חצי מבוייש - חצי ערמומי עלה על פניי. הוא בטח פירש את התשובה שלי כפלירטוט או ניסיון נואש להצית איזה משהו בינינו, אבל האמת היא שהתשובה שלי הייתה ניסיון להתחמק מהשיחה הרצינית שעתידה לבוא. זה לא היה הרגע המתאים לפתוח את תיבת הפנדורה הזו. לא שדאגתי שמישהו ישמע, כולם עסקו בשלהם. "הללויה" של לאונרד כהן נישמעה על מיתרי הגיטרה וקולות גדולים ושיכורים שרו אותה במלוא הכוח.

ואז הוא החל בהתעקשות האופיינית לו: "באמת עכשיו, בלי משחקים ובלי היתממות. אני לא מוותר לך. תעני ברצינות!" 

צחקתי כי זה היה הדבר הטבעי לעשות. בשלב מסוים, שמתי לב שהוא מתחיל להתעצבן מכל העקיצות וההתחמקויות שלי, אז שאלתי אותו בחזרה: "אתה חושב עלינו לפעמים?" - קצת בשביל לעצבן אותו, קצת בשביל לגלות. זה סיקרן אותי לא פחות משזה סיקרן אותו.

"בזמן האחרון אני חושב עלינו המון" - הוא ענה במין ביטחון כזה. ברגעים אחדים המוח שלי הספיק להעלות כל כך הרבה תהיות: מה כל כך מיוחד בזמן האחרון שמזכיר לו אותי? לאן הוא חותר עם כל הבולשיט הזה? מה הוא מצפה לשמוע ממני בתגובה? מאיפה זה בא עכשיו? מהו פשר האומץ הזה שלו?

אבל במקום לשאול את כל מה שהיה לי לשאול, ואני עדיין בטוחה שזה היה לגיטימי לשאול, אמרתי לו שאז מה אם הוא חושב, במילא כבר פספסנו.

ואז חברה שלו (שבחודש האחרון החליפה בין התארים "חברה שלו" לבין "האקסית שלו" עשרות פעמים) - שבה אל החדר.

"מאמי, שנזוז?" - היא שאלה בזמן שעינייה נשואות אליי, זה היה מכוון, פתטי ודי מטומטם באותו הרגע. העניינים הלא סגורים ביני לבינו אינם סוד, העבר שלי ושלו ידוע לציבור הרחב ולה במיוחד. לפעמים כשהאגו שלי זקוק לאיזה ליטוף, אני מציפה את עצמי במחשבות על כמה שהיא מאויימת ממני. אבל אז אני נזכרת שאני מאויימת ממנה לא פחות, והביטחון שלי יורד אל הרף הנורמלי בחזרה.

ואז הם זזו. כניראה בחזרה לדירה שלה. זה לא שינה לי הרבה עד שכעבור שעה, הוא שלח לי הודעה.

"את עוד שם?"

ממש רציתי לענות.

אבל ידעתי שהוא איתה.

ידעתי שהיא בטח נירדמה לו אחרי שהוא זיין אותה בלי סוף. ידעתי שהיא בטח נירדמה לו בזמן שהוא הזדקק למנה גדושה של תשומת לב. בטח סתם נחת עליו המאנצ'.

ידעתי שלא כדאי לי לענות. ידעתי, אבל עניתי בכל זאת.

"כן, למה?"

"כי את אמורה להיות איתי עכשיו"

והינה שוב אני נופלת אל תוך המלכודת המעוותת שלו. נופלת אל תוך המשחק שלו, שסופו ידוע מראש  - הפסד מוחץ מהצד שלי.

אז החלטתי לשחק איתו, ועניתי שהוא יכול למסור לה ד''ש.

הוא התקשר דקות ספורות לאחר מכן. כבר ישבתי במונית. ידעתי כמה קל יהיה לתת לנהג איזה כתובת שתפגיש בינינו. ידעתי כמה קשה יהיה לקום למחרת ולהתמודד עם כל זה בפעם המיליון.

אז חזרתי הביתה. 

לא הצלחתי להירדם במשך שעות ארוכות במחשבה על כמה כיף יכול היה לישון איתו.

כמה כיף יכול היה לשכב איתו.

כמה כיף יכול היה לקום לצידו, לצפות בו מסתכל עליי בעיינים כאלה מעריצות. להרגיש את קצות אצבעותיו יורדות במורד השיער שלי, כל הדרך אל הגב התחתון.

כמה כיף יכול היה להיות אם היא הייתה פשוט נמחקת מן המציאות, מן העבר. מן ההווה ומן העתיד.

היא במילא כלום.

ואני הכי טובה בעולם.

איזה מטומטמת אני

וכמה מטומטם אתה

וכמה נוראי המשחק הז

ואיזה עצוב זה לחיות בעולם כזה

בו כל מה שאמור להיות שלך

שייך למישהי כל כך רדודה 

כמה כיף

וכמה נורא

אני צריכה לחזור למסלול הסאחי

אבל הרבה יותר מעניין לי ככה.

איזה שטויות

עצוב לי לחשוב כמה אנרגיות אני מבזבזת על התפל, ולא על העיקר.

אני משקיעה את כל כולי בעבודה, קבורה בתסכול ובייאוש הכרוך בהגשת קפה\משקאות חריפים\נישונים וכד' לחזירים רנדומליים, נחמדים יותר ונחמדים פחות.

את השאריות הנותרות ממני אני משקיעה בהרס העצמי שלי. בדמעות, בכאב.

הזיכרונות הכי מתוקים שאני יכולה להעלות על דעתי השתלבו עם כל השדים האפלים שיש בי. הקושי להבדיל ולהפריד בין הטוב לבין הרגע, הופך לכמעט בלתי אפשרי ברגעי האמת. מרגיש לי קצת כמו שיכרון חושים, אופריה כזאת שנורא קשה להסביר. אני נורא מנותקת מהמציאות בימים האחרונים.

העולם הוא מה שאני מייצרת לעצמי באותו רגע, ולא מה שבאמת קיים מולי.

ומה באמת קיים מולי? 

מצד אחד, שום דבר שכדאי להתעסק בו. מערכות יחסים לא מתפקדות, נרקסיזם שמחמיר מדקה לדקה. אני מתמלאת בחרדות בכל פעם שאני מנסה לפענח את המקום בו אני עומדת עכשיו.

ומצד שני, אני יכולה להעיד שבסך הכל, דברים נופלים על הצד הטוב שלהם. ההורים בסדר, משחררים לאט לאט והאמון ניבנה מחדש.

החברים שלי מדהימים כהרגלם, ברגעים הבודדים בהם אני מרשה לעצמי להיחשף בפניהם, הם באמת משתדלים כמיטב יכולתם לנחם - לתפוס אותי ולמנוע את הנפילה.

גם בעבודה די בסדר. אני עושה כל כך הרבה טיפים במשמרת שכבר אין לי מקום לא בכיסים ולא בחזייה לדחוף אותם. העונה התחילה וזה מורגש בהחלט.

אז מה כל כך דפוק בי שאני לא מצליחה להנות מכל הדברים הטובים האלה?

במשך השנים התרגלתי לחטט באובססיה נוראית בכל מה שרע, שאני נוטה לפספס את כל הטוב שיש לי. וכל הטוב הזה אינו ניצחי, הוא יחלוף בסופו של דבר. יחמוק לי מבין האצבעות, ינזל ויעלם כלא היה. אני מפחדת לחשוב כמה יכאב לי שלא נהנתי מכל הטוב הזה, שלא ניצלתי אותו עד תומו.

אני חושבת שאני פשוט בודדה.

זו הרי הפעם הראשונה בהיסטוריה הפרטית, השולית והנידחת שלי שבה אני באמת לבד. אין לי בן זוג להישען עליו, אפילו יזיז טוב וזמין כבר אין לי.

וזה כל כך לא אופייני לי. התרגלתי למהות את העצב בסקס, לפרוק את התסכול בפיזיות מטורפת ולהירדם מחובקת בזרועותיו של מישהו שאכפת לו ממני קצת יותר ממה שאכפת לי ממנו.

כזאת אגואיסטית הייתי, כזאת גם נישארתי. 

מסכת האכפתיות שלי שורדת דקות ספורות על השעון ונמסה לי מהפנים, נמרחת כאיפור, נוזלת כדמעות.

סקס חייב להפסיק להיות הפיתרון שלי לכל דבר.

עצוב לי? סקס. שמח לי? סקס. בודד לי? סקס. משעמם לי? סקס. 

דבילי כמה שזה חסר לי. אולי לא הסקס עצמו, אבל הרגשת השיחרור הזאת, פריקת האגרסיות ולחצי היומיום באמצעות פיזיות בלתי ניתנת למיתון.

הרי סקס היווה לפיתרון הכי בריא שמצאתי עד היום. בהחלט טוב יותר מסמים או פגיעה עצמית או שיט אחר בסגנון.

ואולי זה בכלל לא הסקס, אלא הפרטנרים שהיו לי. אהבתי כל אחד יותר מהשני. נהנתי עם כל אחד יותר מהשני.

כולם אהבו אותי כל כך ונכנסו לתוכי כאילו הייתי גן עדן, נגעו בי כאילו הייתי זהב. היה להם אכפת. הם אהבו אותי באמת, ואני פשוט הרשתי להם לאהוב.

לא פלא שאני לבד עכשיו.

מעולם לא ידעתי להחזיר להם את זה בחזרה, כפי שהגיע להם.

העמדתי פנים, גם כשהייתי ערומה. גם כשבכיתי וגם כשאמת יצאה מפי - במקום מסוים תמיד שיחקתי את מי שהם רצו שאשחק באותו רגע.

הדמות הזו, של הבחורה האבודה, השברירית, המעורערת. זו הייתה דמות כל כך קלה למשחק.

מבחינות רבות זו מי שאני באמת, אבל בסך הכל אין לי "אמת" אחת. 

האמת שלי סלקטיבית לאותו רגע בלבד ותלויה מאוד במצב רוח שלי.

אני כותבת כל כך הרבה על עצמי שזה כבר הפך למגוחך.

במשך שנים רבות מדי הרשו לי להתעסק בעצמי בלי הרף וטיפחו את ההרגל המגונה הזה ללא הפסקה - עד כדי כך שאין לי מושג איך מתנהלים אחרת.

כולם היו כל כך בטוחים שאם אתעסק בעצמי, אפתור את כל אותן בעיות - עם עצמי.

מפגרים כולכם, רק החמרתם את זה.

כמה כיף זה להאשים את כולם, להתנער מן האחריות המכבידה הזו ולזרוק אותה לאלף עזאזל.

על מי אני עובדת.

בסוף כל יום אני שונאת את עצמי. על כל זה ועל כל השאר.

ומה ישאר לי מכל האינטיליגנציה והטוב הזה, אם לא אתחיל לקחת את עצמי ברצינות. 

כבר חודשיים שאני קוראת את "האמן ומרגריטה" בלופים. מסיימת פעם אחת ומתחילה פעם נוספת. אינספור לכמות הפעמים בה קראתי את הספר המדהים הזה.

כבר חודשיים שאני קוראת אותו בלופים, בתקוה להתפכח.

אולי זה לא הפתרון.

אז מה כן?

אוף.