הייתי שמחה אם היה פה שלום.

הייתי שמחה.

אבל אני ריאלסטית.

אני לא הולכת לפי שום דעה מסויימת.

אני חושבת את מה שאני חושבת.

ואם נלך לפי הגדרות.

אז ההגדרה שלי היא ימנית.

אני מאוד אוהבת את המדינה שלי.

את ישראל.

את הנופים ,

את החול .

אותו חול מגעיל שנכנס לתוך הנעליים.

(אם היית מספיק טיפש בשביל לבוא עם נעליים לים)

אותו חול שליווה אותי שנתיים במקום הכי יפה בארץ.

במקום בו נתן לראות בו זמנית שלוש מדינות שונות.

נראה אתכם רואים שלוש מדינות שונות דרך נקודה אחת במקום אחר.

את השקיעות.

רק אלוהים יודע למה אני כל כך אוהבת שקיעות.

אולי בזכות הצבעים המרהיבים שהשמש יוצרת כשהיא מתמזגת עם הים.

אולי בזכות המחשבות שעולות בי כשאני צופה בהן.

אולי בזכות הרוגע שהן משרות.

אני לא יודעת למה.

אבל אני אוהבת שקיעות.

הח׳וצפה ,

זאת שעוזרת לנו לעקוף בתור בלי שום בושה.

זאת שמרשה לנו לצעוק על כל אחד סתם כי ככה.

זאת שכולם מתלוננים עליה.

זאת שתכלס קיימת בכולנו.

החום,

לא ,לא התכוונתי לכמה שחם פה.

התכוונתי לחום ש האנשים.

עם כמה שקשה ועם כמה שתנסו להתכחש לזה.

האנשים פה מדהימים.

האיחוד ברגעים קשים,הדאגה לאחר,האכפתיות,האהבה.

ואל תתקטננו עכשיו.

נכון שיש גם הרבה חושך.

אבל האור ,הניצוץ בעיניים.

של אותם הורים שמחלקים אוכל לחיילים במחסומים.

של החיילים שזה הרגע קיבלו אוכל במחסום.

שלי כשמישהו עצר במחסום והביא לי טורטית.

למי אכפת שטורטית זה מגעיל?

עצם הכוונה.

עצם הרצון.

יש הרבה טוב במדינה שלנו.

חלקו גלוי ,חלקו טמון.

אבל הטוב הזה קיים.

ואני בוחרת להסתכל עליו.