אני נזכרת בבלוג הזה כשאני מרגישה שיש לי משהו לומר אבל אין למי.

הוא יושב לידי כבר חודשיים ומהיום הראשון הוא בלט לי בעין.

כל פעם כשאני חושבת עליו אני מרגישה כאילו בשנייה אחת כל הגלמים שבעולם הפכו פתאום לפרפרים,בתוך הבטן שלי.

וזה מעצבן. כל כך מעצבן.

יש בינינו כימיה גם אם היא שקטה וגם אם לרוב היא מובעת בצחקוקים או מבטים קצרים שכמעט ולא היו.

אני לא אחת שאוכלת הזיות אז אני יודעת שאני לא מדמיינת.

לא מזמן גיליתי משהו שאני לא יודעת עד כמה הוא מפריע לי. אם בכלל?

אבל מה שבטוח הוא שזה לא היתרון הכי גדול.

נכון שהפרש של 7 שנים זה לא צחוק. 

אבל אני לא ילדותית. בכלל לא. והוא נראה צעיר יותר, ויש לו חיוך יפה, הוא ביישן אבל יודע לדבר כשצריך, יש לו קעקועים שעושים לי את זה ברמות, הוא גבוה והוא גבר. גבר במובן של ילד שהתבגר כבר.

לא הילדים שיוצא לי להכיר במועדונים או דרך חבר של חבר של חבר.

הוא באמת גבר.

אבל מה אני כבר יכולה לעשות?

חוץ מלחלום עליו כמובן.

מחר אני שוב רואה אותו.אבל לא חושבת שהוא יודע עד כמה.