הבעיה היא שאני לא רגילה.
אני לא חושבת שאני מיוחדת .פשוט לא רגילה.
ממבט ראשון תחשבו שאני צפונית, סנובית, אחת שמתלהבת עצמה,
יכול להיות גם שתחשבו שאני אדישה.
אבל אם תכירו אותי באמת. כמו שבעיקר אבא שלי מכיר
אתם תכירו בן אדם שמח, אבל גםרציני ,
אופטימי, אבל גם רציונלי
יכול להיות שאני לא אספר לכם הכל.
לא כי אני סנובית או מתנשאת.
פשוט כי גם אני כמו כל בן אחר, ביישנית לפעמים.
במיוחד בהתחלה.
למען האמת אני לא אוהבת את החיוך שלי.
אולי בגלל זה אתם לא רואים כמה אני שמחה מבפנים.
כשנכיר יותר טוב אתם כבר תכירו כל חיתוך וגומה.
גם לצערי מאוד אכפת לי מה אחרים חושבים עליי.
אולי בהשפעה מזה שביסודי התווספו להם כמה קילוגרמים,
וכמובן שהתגובות בהתאם.
זכרון שכנראה נשאר לי איפה שהוא שם, מאחורי כל הזכרונות שאני שומרת.
הזכרון הזה מאוד תורם לחוסר הבטחון העצמי שלי.
מה שבנוסף מתפרש לכם כסנוביות.
אני חושבת שאני הבן אדם הכי חברותי שאני מכירה.
תגלו את זה אחרי שהקרח ישבר בינינו.
אבל אם אתם אחד מהרשימה השחורה, גם אם רק תרגישו לי ככה בהתחלה.
ישר תמחקו.
יכול להיות שבמקרים מסויימים יצא לנו להכיר יותר,
ואז, אולי, במקרים עוד יותר מסויימים הדעה שלי תשתנה.
אבל לרוב אני צודקת.
אני יודעת לקרוא אנשים, יחסית מהר מאוד.
אני לא רגילה, אבל גם לא חושבת שאני מיוחדת.
הלוואי והייתי חושבת שאני מיוחדת.
אני רק צריכ שמישהו יזכיר לי את זה.
כי מאוד קל לשכוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: