עוד שנייה סוף סמסטר 

ואני צריכה כוחות לסיים את כל הפרוייקטים ולתקתק הגשות

זה מרגש ומפחיד בו זמנית

אני מרגישה את הדיכאון נושף לי בעורף ואני מקווה שאחזיק מעמד

פתאום ביום ראשון קלטתי את זה

קושי להירדם? צ'ק. קושי לקום בבוקר? צ'ק.

חוסר יכולת להתרכז? צ'ק. ראיה פסימית של העתיד? צ'ק.

רצון פשוט לשכב במיטה כל היום ולבהות בחלל? צ'ק.

זה די כמו שזה היה בתיכון, אולי המינון נמוך יותר אבל זה זה 

ואני לא בטוחה אם זה יחלוף ופשוט לתת לזה זמן או שזה עלול להחמיר

בכל מקרה, זה ידוע שללכת לטיפול יועיל לי מאוד

ועדיין לא עשיתי את זה כמו שצריך אז אולי עכשיו כדאי?

ותמיד בפגישה ראשונה שואלים למה באת

אז מה הפעם? אולי הסטרס?

אני פשוט לא מצליחה להרגע, בלי קשר ללימודים

אני יודעת שזה לפחות חלקית קשור לזה שגדלתי תמיד בדאגה

חייתי ליד חבית נפץ שיכולה בכל רגע להתפוצץ

והדאגה הביאה איתה בדיקות קטנות כאלו כדי להירגע

ורצון להשליט סדר ולדעת מה בדיוק קורה מתי כדי לברוח בזמן

וזה ממשיך איתי הלאה הטורדנות והטרחנות הזו וזה מפריע לי 

אני רוצה להיות פחות כזו

הנה, ניסחתי את זה יפה

עכשיו רק ללכת להגיד את זה למי שצריך, אבל זה כבר אחרי ההגשות נראה לי 

אם זה בכלל יקרה, כי תמיד משהו לא מצליח לי עם זה 

אבל אולי

הן אדירות