המצב. מה דעתי על המצב?

כל ההתעסקות, הציבורית, הפוליטית והתקשורתית מסקרים את המצב.

מה דעתי על המצב? אין לי מושג.

יש במשוואה הזאת כל כך הרבה גורמים, שפשוט אין לי מושג מה הפיתרון (כשהפתרון הוא הדעה שלי בעצם).

גורם ראשון:

חייה בדרום הארץ, בטווח הארבעים קילומטר מהרצועה. אני מכירה את הלחץ הזה שהאזעקה תופסת אותך באמצע שינה ואז אתה רץ לממ"ד כאינסטינקט טבעי, כשרק שאתה יושב בתוך המרחב המוגן ומסדיר את הנשימה אתה מפנים שמה שהעיר אותך זה האזעקה. או אם אתה באמצע מקלחת, ומה שאתה עושה עכשיו זה פשוט להתעטף במגבת ומנסה לא להחליק תוך כדי ריצה, כשהשיער עדיין מכוסה שמפו. או אם אתה באמצע שיעור בכיתה, ורץ יחד עם עוד שלושים תלמידים ומורה אחת שמנסה להשליט סדר על כולם, כדי שלא נדרוס אחד את השני בדרך. או אם אתה בכלל לא בבית, או אם אתה סתם יושב וצופה בטלויזיה, גולש באינטרנט או כל דבר אחר וזה סתם מרגיז שהיית צריך לעצור את הכל ולרוץ.

גורם שני:

זו המדינה שלנו. זכותנו להגן עליה. לא הגיוני שאזרחים במדינה הזו חיים כל כך הרבה שנים תחת איום הטילים. שילדים קטנים (וגם כאלה שהם כבר לא כל כך קטנים), קופצים מכל טריקת דלת שהייתה קצת חזקה מידי. שמד"א שינו את הצליל של הסירנה של האמבולנס- כי ליור מידי אנשים זה היה נשמע כמו אזעקה.

אזרחים שחיים בפחד, וזו זכותה וחובתה של מדינת ישראל להפסיק את המצב האיום הזה.

גורם שלישי:

האזרחים בעזה מסכנים. לנו לפחות יש אזעקה או קריאה של "צבע אדום" שנותנים לנו אזהרה מוקדמת מהמתקפה, כדי שנוכל לברוח למרחבים המוגנים. לנו יש את כיפת ברזל שמוכיחה את עצמה בכל פם מחדש. להם אין את זה. אין להם את צה"ל ששומר עליהם. אין להם מבצעים והנחות בכל בית מלון אפשרי בגלל שהם חיים בדרום הארץ. לא, כל מה שיש להם זה את החמאס.

גורם רביעי:

אבל מה אנחנו כבר יכולים לעשות? אז נכון שהם מסכנים והם סובלים, אבל החמאס גורם לזה! הוא מחביא נשק בגני ילדים, בתי חולים ובתי אבות! מה אנחנו אמורים לעשות! 

גורם חמישי:

המנהרות. בחיי שזה מפחיד אותי. המנהרות התת קרקעיות, בעזרתן מחבלים חודרים לשטח ישראל. אותן מנהרות שצה"ל מנסה להרוס, בעזרת חיילינו. אותן מנהרות שצצות כמו פטריות אחרי הגשם.

אני לא יודעת מה דעתי.

המבצע הצבאי הזה, מבצע צוק איתן היה בלתי נמנע. בין אם זה בגלל הטילים שנורים בלי הפסקה לעבר ישובי ישראל, או בין אם זה בגלל המנהרות דרכן חודרים המחבלים.

אבל כשרואים תגובות ברשת של אנשים ששמחים בכל פעם שאזרח פלסטיני נהרג, גם אם הוא אזרח מהשורה שסתם נקלע למקום הלא נכון, וכל חטאו בחיים היה שהוא נולד בצד הלא נכון של הגבול- זה מרגיז אותי.

זוהי זכותה וחובתה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. זוהי זכותם של אזרחי המדינה לחיות בשקט ובביטחון. זוהי גם זכותם של האזרחים להגיד את דעתם- זהו הרי חופש הביטוי, ואנחנו עדין מדינה דמוקרטית. אבל בוא נשמור על צלם האנוש שבנו. ילדים שמתים זה לא אירוע משמח- בשום מצב. מלחמה זה לא טוב. במלחמה אין מנצחים- כל הצדדים מפסידים, ואם מישהו אומר שלא תחשבו על עשרות אלפי חללי צה"ל שנהרגו במלחמות למען המדינה שלנו.

אנחנו גאים בצה"ל וטוענים ללא הרף שהוא הצבא הכי הומאני בעולם, ויכול מאוד להיות שזה גם באמת נכון. מה שאנחנו צריכים להקפיד עליו זה שמאחורי הצבא ההומאני בעולם, תעמוד גם המדינה ההומאנית בעולם. מדינה, שחיי אדם הינם ערך עליון ומקודש בקרב אזרחיה, בין אם אלה חייהם של חיילי צה"ל שלנו, או חייהם של אזרחים פלסטינים בצד השני.

בוא נשמור על אנושיות.

זוהי הדעה הכי מגובשת שלי. לא יודעת מה צריך לעשות עם המבצע הזה הלאה, אבל אני רק מקווה שכמה שפחות אנשים יפגעו. בין אם זה אזרחי ישראל מהרקטות, עוברי האורח בעזה, או חיילי צה"ל שלנו.

 בתקווה לימים טובים יותר, בהם הדבר שיטריד אותי במהלך חופשת הקיץ יהיה איך אני מגיעה לים מחר, ושנת הלימודים המתקרבת.

יהיה בסדר. חייבים להאמין בזה, אחרת מה המטרה?