הוא מסתכל למטה. כבר אין לו פחד גבהים. השמש עומדת לשקוע וילדים קטנים מתרוצצים למטה וצועקים. "תזרוק את כדור". "הוא קורא לך". "תן לי גם". הוא אוהב אותם. הם לא מכירים אותו. אבל אילו יכלו. אילו יכל. המון פעמים הוא דמיין את הפגישות ביניהם. הסקרנות שלו והצחוק שלהם.זה מעניק לו כוח. היה רוצה לשאול את אחד מהם "שלום, אני אני. מי אתה? לאן אתה הולך? אתה אוהב תות? רוצה לשחק? איך קוראים לך?". השאלות ממשיכות לרוץ ולהיערם ואז הוא עייף. חושב שחבל לבזבז את הזמן על מחשבות חסרות טעם. צריך להשקיע בגדילה. ממילא לא יצא כלום מהמחשבות האלה.

ולפעמים, בייחוד כשהוא מרגיש את אחד מהם קרוב קרוב כבר לא חשוב לו לגדול. כבר לא חשוב לו לצמוח. ממילא הוא יפול יום אחד.

אמא שלו אמרה לו שחשוב לגדול, להקשיב לרוח. לאהוב את השמש והגשם כי הם אלה שנותנים לו חיים. שינגן ויתנגן עם כולם. שיזוז קצת מצד לצד. שיתמתח כשהשמש נעלמת. שיחשוב על מי שיבוא אחריו ועל איזה בסיס הוא יצמח. שיחשוב מה יקרה באותו היום של הנפילה. מתי זה יהיה. שידע להיפרד יפה מהשורשים שלו. ממנה.

אבל הלב שלו נמצא במקום אחר. הוא אוהב אותם כ"כ שבא לו ליפול עוד באותו היום רק כדי לתת נשיקה קטנה לילדה עם הפוני. היא אף פעם לא טיפסה עד אליו. והוא יודע שזה בלתי אפשרי. הוא לא אחראי לגורלו. לא שולט בו.

"אתה רק צריך לחיות טוב. אח"כ יבוא הטבע ויעשה את שלו". היא יודעת על מה היא מדברת. אמא שלו. החיות שלו.

ומרוב מחשבות לא שם לב שהילדים כבר הלכו. לאט לאט התרוקן הרחוב והשקט חזר. הוא עצם את העיניים והקשיב לרוח.

האביב עבר, העונות התחלפו ויום הנפילה הגיע. הוא הרגיש את זה בא. הוא רעד. אמר "שלום. ותודה" ונשר.

"אמא, תראי, העלים נופלים"