אני כבר בקושי בוכה. הדמעות פשוט לא מגיעות. יש אומרים שזה קשור לכדורים.
אבל בירידות מירושלים כשהן סיפרו לי על ימיה האחרונים התאפקתי לא לבכות.
היא אמרה ששוכחת בת כמה אני והשנייה שאלה אם זה קשה לי לשמוע.
שיקרתי ואמרתי שלא והתאפקתי לא לבכות כי לא רציתי שיפסיקו לספר.
רציתי לשמוע יותר.
רציתי לדעת הכול.
ונזכרתי בעיניים שלו מיום קודם.
כשאמר שהיה לו משבר רציני ושחשב עליה בבוקר בצורה אחרת.
נזכרתי בעיניים הנוצצות שלה ובפנים שלו.
כשהוא דיבר והסתכלתי עליו והוא היה כולו אבל.
כמה זה נורא. כמה כאב וסבל.
חשבתי שזה פרצופו של האבל.
איך בכלל אפשר להכיל את זה?
ברכב הן המשיכו לספר.
היא סיפרה על התופת, על הייסורים.
על המחשבה כמה זה קשה למות.
למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
למה צריך לסבול כל כך עד שזה קורה?
אמרה שהיא פחדה שזה לא יקרה ושהיא תישאר חיה ככה.
אז הגעתי הביתה והלכתי מהר לחדר.
בכיתי קצת וניגבתי מהר את הדמעות.
ניסיתי לכתוב אבל המילים לא יוצאות כמו שצריך.
חושבת על כל האנשים שמתו.
על כל הסבל שהיה וכל הכאב שנותר.
כמה זה קשה למות.
Oh my what a shame"
No one's to blame
It just happened that way
And there's nothing you can say
When two people say goodbye
"...Oh my