"זאת תהיה זכות גדולה, שתשברי לי את הלב."

הוא אחז בי בשתי ידיו, באהבה.

אחזתי בו בשתי ידיי, באהבה.

הוא לא שיחרר, הוא לא עזב, הוא לא הניח לי.

הבד המועט שהיה על גופינו עיוות את גופו הקשיח והפך אותו למקסים. כמו גולם שעוד מעט יהפוך לפרפר יפייפה.

הבד הפך את גופי לקליל, לגמיש, לחימר. לנוצה קלה.

הצרחות שלו נשמעו כמו נגינה, כמו גיטרה שאני פורטת עליה. המשכתי להחזיק בו. המשכתי לגעת. המשכתי להכאיב.

בתוך הכלא שלנו אף אחד לא שמע אותנו, אף אחד לא דאג לנו, רק אני לו והוא לי.

הוא דאג לענג אותי,

ואני דאגתי לייסר אותו,

כמו בריקוד, בטנגו,

בתוך בריכת הדם שלו ושלי,

היינו רק שנינו.

ההנאה שלי והסבל שלו.