אני? אני ממזמן עזבתי אותך, ממזמן עזבתי את העולם שלך ושלי.
את עדיין זוכרת את הצחוק שלי, שטענת שהוא מצחיק אותך יותר מהבדיחות שלי.
את עדיין זוכרת את הריח, שטענת שריח של גבר אחרי יום עבודה הוא הריח הכי מדהים שקיים.
את עדיין זוכרת את הקול שלי, שטענת שהוא היה כמו מנגינת חליל שאת היית מהופנטת אחריו.
כמו החלילן הזה עם העכברים, ההוא שאני תמיד שוכח את שמו.
את עדיין זוכרת את העיניים שלי, הירוקות-חומות-כחולות שטענת שהשתנו לפי החולצה שלבשתי.
את עדיין זוכרת את החיוך שלי, שטענת שהוא חיוך שבור שמשהו בו לא בסדר.
יקירתי, כמה צדקת לגבי החיוך שלי. את עדיין לא מבינה. את גם לא תביני.
אני? אני לא זוכר את החיוך שלך. או את העיניים שלך. או הקול, הריח או הצחוק שלך. אני מת קצת.
אני לא זוכר דבר. לא זוכר אפילו את שמך.
דווקא המתים אמורים לשכוח והחיים צריכים לזכור, לא ככה?
את מתה באמת ואני מת רק מבפנים.
את מעולם לא עזבת אותי, בזה אני מאמין. אני עזבתי אותך.
אני לא המשכתי איתך לעולם הבא יוליה. אני כל כך מתנצל על כך.
אך אבוא עוד מעט. אני לא מוצא טעם בעולם הישן. אני לא מוצא טעם ב"לחיות" בלעדייך.
חיי הם אינם חיים.
כפי שכתבתי לך, אני גם מת, מבפנים. ורק את מתה באמת. מתה מהאמת.
אני? אני מת מהשקר, השקר שאני משקר לעצמי כל בוקר.
השקר שאומר שאני בסדר, שאני אמשיך הלאה בעולם הזה. אבל זה לא נכון.
יוליה הו יוליה, למה עזבתי אותך? למה הנחתי לך ללכת?
למה השארת את הנדנדה בודדה? למה השארת אותי בודד?
אני? אני באה אלייך יוליה שלי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
