"זאת תהיה זכות גדולה, שתשברי לי את הלב."

הוא אחז בי בשתי ידיו, באהבה.

אחזתי בו בשתי ידיי, באהבה.

הוא לא שיחרר, הוא לא עזב, הוא לא הניח לי.

הבד המועט שהיה על גופינו עיוות את גופו הקשיח והפך אותו למקסים. כמו גולם שעוד מעט יהפוך לפרפר יפייפה.

הבד הפך את גופי לקליל, לגמיש, לחימר. לנוצה קלה.

הצרחות שלו נשמעו כמו נגינה, כמו גיטרה שאני פורטת עליה. המשכתי להחזיק בו. המשכתי לגעת. המשכתי להכאיב.

בתוך הכלא שלנו אף אחד לא שמע אותנו, אף אחד לא דאג לנו, רק אני לו והוא לי.

הוא דאג לענג אותי,

ואני דאגתי לייסר אותו,

כמו בריקוד, בטנגו,

בתוך בריכת הדם שלו ושלי,

היינו רק שנינו.

ההנאה שלי והסבל שלו.

טוב זה קצת מוזר לי, אבל קוראים לי אליס, בת 17 מישראל (מפתיע).

אני מנסה לכתוב סיפור ואני מרגישה שזה לא מתקדם לכיוון שהייתי רוצה שזה ילך. וכמו רוב הדברים בחיים, צריך לתרגל ולהתאמן כמה שיותר.

אז מה שאני אעשה, פעם בכמה זמן, בתקופת הי"ב הלחוצה הזאת מרשה לי, אני אכתוב סיפור/קטע/שיר כלשהו לתמונה רנדומלית שאני מוצאת באינטרנט.

מה שאני מנסה לעשות זה לגרום לעצמי להיפתח ולהיקשר לדברים הכי פשוטים, כמו תמונה של כד או כיסא. 
אשמח אם אנשים או יוצרים יגיבו על הדברים שאני כותבת וישפטו אותי. כמה שיותר ביקורות (ועדיף שתהיה בונה, הרי אני לא אדע מה לשפר ב"זה דפוק") כך אשמח יותר. 

מעריכה כל מי שיעזור לי. :)

אליס.