בואו נדבר על זה..

זה נושא נורא עדין, וכל משפט שאני אכתוב פה יכול להיות אולי יתפרש אצל מישהו לא נכון, אז מראש סליחה.

זה נושא נורא שברירי וקרוב לליבי.

להטרדה מינית יש 2 צדדים.

את המטריד ואת המוטרד.

אני לא הולך לכתוב פה על הנושא בצורה תקשורתית סוקרת.

אני רוצה לכתוב על איך הוא נוגע בי אישית.

יש מישהו מהכיתה.. הוא מוצא חן בעיניי.

והרבה זמן שאנחנו דיברנו.. ומתישהו גם התחלתי לחתור קצת למגע.

אמרתי לו שברגע שזה מטריד אותו שיגיד לי.

הוא אמר לי שזה בסדר.

הוא אמר לאחרים שזה לא.

דיברתי עכשיו עם ידידה שלי והיא אמרה לי שאולי פשוט לא נעים לו להגיד לי שזה לא נעים לו. 

עכשיו יעני אני בנעלים של המטריד.. אני נורא מבולבל.. זה לא או כן..? וקצת לא זה מספיק בשביל להפסיק? אבל מצד שני ההורמונים ואולי הוא סתם לא רוצה שידעו שהוא גיי ומפיל את זה עלי.. (אולי הוא בכלל לא..)

אני לא יודע..

אז לפעמים אנחנו נפגשים ואני לא חותר למגע.. ולפעמיים כן.. ולפעמיים זה בסדר אצלו ולפעמיים לגמרי לא.. 

עכשיו, בתור בנאדם שיצא לו לחוות הטרדות מינית בעצמו (בינינו.. מי לא?)  הדבר ה-א-ח-ר-ו-ן שאני רוצה לעשות זה להטריד מישהו.. זה משתק אותי וממלא אותי בעצב רק מלחשוב שגרמתי למישהו להרגיש ככה...

אבל.. הוא אומר שהוא לא רוצה כדי לא לצאת גיי? או שהוא באמת לא רוצה?

פגשתי כבר אנשים שאומרים שאיכס והומואים זה מגעיל.. אבל בתכלס הם בעצמם חותרים למגע..

זה מערער אותי.. כי עד כמה מילים של בנאדם קשורות לרגש שלו..?

אני מרגיש קצת רע ואנוכי שאני רוצה מגע אם אנשים שמוצאים חן בעיניי. אבל לא כולנו רוצים?

ושוב.. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לגרום למישהו לחוש מוטרד. כי אני יודע עד כמה זה הרגשה נוראית.

זה באסה להיות בצד המוטרד. באסה גדולה.

אבל זה נורא מבלבל להיות בצד המטריד. לפחות עבור בנאדם שלא רוצה להטריד.. אבל כן רוצה מגע.

וכן עדיין בעייתי לדבר על זה בגלוי..

כי זה עדיין בעייתי להיות הומו.

איפשהו קצת היה חסר לי הבלוג הזה..

יש לי הרבה דברים לכתוב עליהם...

אני מניח שאיפשהו אני מרגיש בזמן האחרון לא מספיק..

החברים הטובים שלי בכיתה רצים בחומר כשאני מזדחל מאחוריהם.. לא מספיק חכם.

לפעמים אני מסתכל במראה ולא אוהב, לפעמים כן. לפעמים לא.. לא מספיק יפה.

כשהייתי קטן היה לי סוג של חלום.

להיות זמר..

וכולם ממש דחפו אותי לזה..

גיל ההתבגרות הגיע.. ואיתו השינוי בקול.. עכשיו אנשים לא מוכנים להתייחס ברצינות לדברים שאני יוצר.. לא מספיק מוכשר..

אני סוג של בנאדם כזה.. ממוצע פלוס.. אבל עדיין ממוצע בכל דבר.

ואני יטעה אם אני אתאכזב מזה.. כי יש אחרים שהיו מתים להיות בנעלים שלי. וחשוב לזכור ולהעריך.

אבל איפשהו אני עדיין לא מרגיש מספיק..

אני בסימן שאלה גדול לגבי האם אני יעבור את הסמסטר הזה.. קשה לי.

אני טיפוס לוחם.. אבל קשה לי.. וזה פתאום גם נכנס לי לנשמה.

אני ממשיך לשאול את עצמי..

וכשאני יהיה לבד בעולם.. זה יספיק לי לשרוד אם הדברים שיש לי בידיים?

והתשובה לא ברורה.. כנראה שכן.

אבל הספק הזה שאולי לא..

זה מפריע לי.

וזה מדאיג אותי.

אני חושש ממה העתיד שלי צופן והאם אני מוכן לקראתו..

מבחינת חוכמה חשבתי שאולי אני יוכל להיסתמך על העובדה שאני גיי. ואני יוכל למצוא בן זוג מספיק חזק שיתמוך בי..

אבל אז שוב נכנסים האלמנטים האחרים של האם אני בכלל טוב מספיק בשביל לספק למישהו את הצורך בזוגיות?

כמובן שכן..

אבל טוב..

זה בעצם לא משנה..

נפגשתי אתמול עם דמות מהעבר..

ודיברנו על דברים.. על הרבה דברים... אחד מהם היה חיפוש בן זוג חזק להיתמך בו. בעד ונגד..

בעיקר נגד..

הייתי רוצה לחיות את החיים האלה בזכות עצמי.. זה נחמד כשיש מישהו שם בשבילך.. אבל כשהחיים שלך בידיים של מישהו אחר..

לא הייתי רוצה את זה.

אני כן רוצה להיות משהו בעצמי. משהו שורד, בעצמי..

נ.ב

התחלתי לא מזמן לצפות בערוץ ביוטיוב של מירנדה סינגס..

https://www.youtube.com/user/mirandasings08

מערכונים טיפשיים על מישהי חסרת כשרונות שחושבת שהיא מושלמת..

נראה לי איפשהו שהערוץ הזה כל כך מצליח, בגלל שהוא מזכיר להרבה אנשים את עצמם..

החלומות שהיו להם והתנפצו.. בשלב הזה לפי שממשיכים לצמוח הלאה..

אולי החלומות האלה אף פעם לא באמת נשארים מאחור 

שכשוקראים אותם.. והכותב כותב על דברים שבלב.. זה נשמע כאילו כל החיים שלו חרא.

כי תכלס אנשים, אני, כותב בבלוג כשאני לא מוצא מישהו לדבר איתו באותו הרגע.

וזה לא שאף פעם אין לי עם מי לדבר..

וזה לא שכל הזמן רע.

טוב לי... חצי מהזמן

ורע לי... חצי מהמזמן

לפעמים יותר רע מטוב

ולפעמים יותר טוב מרע..

אבל בסופו של דבר זה נטרלי.

החיים טובים.

חשוב לזכור לקחת הכל בפורפורציות