יש איזה אחד..

עקבתי אחריו לפני שנים.

פה בישרא.

מצאתי אותו.. בחיים האמיתיים.

לא רציתי שום דבר חוץ מלהכיר אותו...

מצאתי איתו המון במשותף..

הכרנו..

ובאופן מפליא אחרי שהוא שמע איך הצלחתי להכיר אותו הוא לא קרא עלי למשטרה..

ועכשיו אנחנו חברים..

סתם חברים.

ואני מבולבל...

הייתי שמח להכיר אותו יותר.

זוגיות?

לא יודע אולי..

תכלס כן..

אבל לא אם זה במחיר של לאבד איתו את הקשר החברי שבנינו..

אני אדיש..

אני לא יודע מה לעשות..

מהצמתים האלה בחיים כשצריך לבחור את הנתיב הבא ללכת בו.

אני מפחד לאבד אותו.

ומפחד לא להכיר אותו יותר.

פתאום אני קצת מבולבל...

לא שאני הבנאדם הכי יציב שקיים.

אבל.. מחשבות קופצות אלי לפתע.

מה אני עושה פה?

האם מתישהו אני יצליח להיכנס לזוגיות?

היא תצליח?

אני אהיה מאושר?

מה הנתיב הבא שאני בוחר ללכת בו..

אז כשהייתי בין כיתה ח' לט...

הייתי קצת עצוב וקצת משעומם.. נכנסתי פה למערכת בלוגים..

הגעתי לבלוג של מישהו..

הייתי קורא בו כל יום ובוכה.. (למרות שוואלה יכול להיות שזה מרוב הבהייה הממושכת במסך)

אבל הבנאדם ידע להתבטא וכתב פאקינג יפה. צימרר אותי..

מפה לשם הבלוג שלו נמחק..

אחרי חיפוש של כמה שנים טובים (4 בערך)

הצלחתי למצוא אותו.

ובניגוד לכל החששות המוגזמים הוא התגלה אפילו כחמוד

הזמן עובר..

שכרתי דירה.

השותף שלי במקרה מכיר את הבחור מהבלוג גם.

עולם קטן

הוא לומד איתו

עולם קטנטן

הוא דלוק עליו

עולם פיצפון.

מה הסיכוי?

ואני לא דלוק על אף אחד..

לא סומך מספיק על אנשים בשביל להרגיש ברגש חיובי מתמשך כלפיהם.

וחודשים שאנחנו נפגשים.

שלושתנו.

אני השותף והבחור מהבלוג.

הוא תמיד היה בסדר..

אבל פתאום בשבוע האחרון..

אני חולם עליו כל לילה..

עכשיו אמצע הלילה.. אני פוחד להירדם.

מפחד להתאהב בו בחלום.

אני רוצה להתאהב בו?

אני רוצה להגיד שלא.

להיות חזק ולשרוד את הכל לבד.

אבל גם המחשבה השנייה תופסת מקום..

ואם אני יפספס אותו?

אני יודע שהוא עכשיו ממש מחפש זוגיות.

אנחנו ממש דומים. טוב די.

ואם אני אפספס?

או יותר גרוע.. אם אני יעלה על הרכבת אבל המסילה תוביל אותי למקום אחר לגמרי משחשבתי להגיע אליו.

אף פעם לא הייתי בזוגיות...

אני לא יודע איך זה.

חשבתי השבוע אולי גם קצת לדבר עם החבר ההומו שלי מהכיתה....

הוא עדיין לא יודע עלי.

כל פעם שיש לי עיקצוץ של מחשבה לספר לו.. הוא מצליח איכשהו לעלות לי את הפיוזים מחדש..

לא בא לי לסמוך שוב על מישהו אחר ולהתאכזב.

לא רוצה להיות תלוי..

אבל גם לא רוצה חיים חד גוונים..

נראה לי זה מהרגעים האלה של עץ או פלי. לילה טוב

אוקיי מספר כללים. לעצמי. אני לא מרוויח על הבלוג הזה כסף. אני כותב אותו בשביל עצמי.

1. אני לא מפנטז על מה לכתוב בבלוג בזמן שאני מחוץ

2. לא חושב לרגע על מי קורא. ברגע שאני יתחיל לחשוב מי מתרוצץ פה.. המחשבות שלי ילכו בשביל לרצות אותו.. ופחות בלייצג אותי.

3. נמאס לי - אז אני עוזב

4. בלי התבכיוניות.. לכולם יש חרא בחיים. אין מה להתבכיין.

טוב נראה לי ש4 כללי האצבע האלה די מסכמים את זה..

טוב אז מי אני?

אני בן אדם עם שיער חום.. אני לא מזדהה יותר מזה.

כי זה חשוב בשביל שאני אוכל להרגיש משוחרר..

האנוינימיות חשובה לי.

טוב התלבטתי אם לכתוב את זה.  כי אני לא רוצה לעשות מזה אישו.... אבל זה די החיים שלי.

אז.. אני נמשך לבנים..

ואני סטודנט.

ותכלס פשוט בזמן האחרון אני לא מוצא את עצמי..

ואני לא יודע מה יהיה בעתיד שלי.

זה קצת מפחיד..

אז החלטתי לכתוב בלוג לזכר ימים עברו..

אחרי הכל זה לא יכול להזיק. ואולי זה יעשה קצת סדר.

אין לי מטרה בחיים..

ומשום מה הביטחון שלי לא בשמיים.

טוב כשלבנאדם אין מטרה בחיים זה די דורש לדון במה האידאולוגיה שלו בקשר להתאבדות..

אז ככה.

אני מאמין שלהתאבד תמיד אפשר..

וכל עוד לא קקה ממש בקטע של בלי תקווה ובלי סיכוי שלך לעשות טוב למישהו.

אז אין לך בשביל מה להתאבד..

כי וואלה החיים הם סיפור..

ומסקרן לראות לאן הוא ייתקדם.

להתאבד כל אחד יכול..

ולהתאבד תמיד אפשר. אין סיבה למהר.

בוא נראה מה יהיה. ולאן החיים יובילו אותנו..

אני בנאדם שנורא קל לו לשנוא אנשים.

אבל גם נורא קל לו לאהוב אותם.

לא יודע כמה זה בריא.

בשנים האחרונות אני על תדר שנאה..

הלך המחשבה הוא כזה.. כל עוד אתה לא חבר שלי. אני שונא אותך.

ברגע שמישהו כבר מדבר איתי ולא שמוק אז די קל לי כבר לאהוב אותו.

אבל גם יהיה לי קל נורא לשנוא אותו אם המצב ישתנה.

אני בטח יהיה עוף חריג פה בישרא בגלל הגיל וזה...

אבל יאללה על הזין..

אני מאמין שהמטרה שלי כרגע בחיים זה לרכוש מחדש אמון בבני אדם.

ובייחוד ב"אחד" אם מתישהו הוא יחליט להגיע..

או שאני יצא מהעצלות שלי ויתחיל לחפש אותו.

יש לי אלף דברים לכתוב עליהם.. מעניין אם זה יישאר ככה.

נ.ב

אני אוהב לתת לכל בנאדם שאני מדבר איתו יחס אישי.. מה שגורם לי בדרך כלל לא להגיב לתגובות שכותבים לי..

זה נובע מזה שבדרך כלל כשאני רואה תגובה אני לא לבד.. ועד שאני כבר לבד. אני שוכח כבר מה הרגשות/מחשבות שהיו לי בראש כשקראתי אותם בהתחלה. ואז אני כותב בחצי כח.

כן כן אל תנסו להבין..

פשוט. זרמו