"אנה מוכשרת המון פוטנציאל"

יש רחוב אחד ישן בעירי שאני חוצה את הכביש שלאורכו מידי יום בנסיעה למעון של הקטנצ'יק. ברחוב הזה יש ספסל.

ובכל יום, עשר דקות לפני חמש אחר הצהריים, אני חולפת במהירות על פניו, כדי לא לאחר לילדים, אך לא מפספסת הזדמנות להציץ לעבר שתי נשים מבוגרות שיושבות שם, תמיד.

לכל אחת יש את הצד הקבוע שלה בספסל, האשה המבוגרת הימנית נשענת מעט יותר על הגב, יש לה כובע צמר שהיא שמה בזווית הקבועה על הראש, יש לה מקל הליכה שהיא משעינה במקום קבוע לצידה בספסל, הג'קט הגדול שלה פתוח לרווחה והרגליים שלה נשענות על הארץ בזווית קהה קבועה. האשה השמאלית לעומתה קטנת מימדים ואסופה יותר. היא נוטה עם כל גופה קדימה לקדמת הספסל ולא מתפרסת עליו כמו שכנתה. המעיל שלה נשאר סגור על גופה, הרגליים שלה מונחות על הארץ בזווית ישרה.

לפעמים כשאני חולפת על פניהן הן בדיוק שקועות בעיצומה של שיחה ולפעמים נדמה שהן רק יושבות ושותקות יחד. ספק אם אני, כמו יתר העולם שממהר סביבן, מטריד את מנוחתן.

מעולם לא שוחחנו ובכל זאת יש לי התחושה שאם רק הייתי עוצרת את הרכב ומצטרפת אליהן, יש כמה שיעורים שהייתי יכולה ללמוד מהן.