"אנה מוכשרת המון פוטנציאל"

מזמן, לפני אולי כמעט מאה שנות אור, הייתי סטודנטית. רווקה, צעירה, גרה עם שותפות בדירה שכורה ומרקיבה, נטולת מחויבויות (אם לא לוקחים בחשבון מבחנים ועבודות להגשה, עבודה סטודנטיאלית במשמרות וטלפונים מידי פעם מהבנק...)

אם בשם הפוליטיקלי קורקט אשים לרגע בצד את חווית האימהות, אני חושבת שמרבית הזכרונות הכי יפים, מצחיקים ומהנים שלי הם מהתקופה ההיא של החיים.

למשל הפעם ההיא שאני והשותפות שלי הלכנו לבעלת הדירה המבוגרת, קמצנית ומעצבנת שלנו לשלם את שכר הדירה. ובדרך בחזרה חלפנו על פני הבתים בשכונה שלה, בתים גדולים, עם חצרות, גדרות ועצי הדר.... זה התחיל מריגוש של לקטוף תפוז אחד ומצאנו את עצמנו מטפסות מעל גדרות, מתפלחות לחצרות וקוטפות מכל הבא ליד- תפוזים, אשכוליות, לימונים. כל מה שיכלנו לקחת איתנו בכיסים ובתוך החולצה.

כמעט נתפסנו ע"י שכן שיצא לעברנו, היו שכנים שצעקו שהמשטרה בדרך, ברחנו משם ולא הפסקנו לצחוק. רצנו את נפשנו, חלק מהפירות נפלו בדרך. שמנו בקערה בסלון את כל הפירות שנשארו והיינו מאושרות.

האשה שאני היום לא עושה דברים כאלו.

הבחורה שהתגנבה פעם עם השותפות שלה לחצר של השכנים לקטוף פירות גנובים היתה הרבה יותר ספונטאנית, מטומטמת וחסרת אחריות.

לא פעם אני מתגעגעת אליה.