אני לומדת בקורס פסיכולוגיה על גיל ההתבגרות ונראה שחוץ ממין (לפחות לא כזה מרצון) סימנתי וי על כל התנהגות סיכונית בספר, ואיכשהו, שרדתי את השנים האלו ויצאתי בסדר. אבל אין דבר יותר נוראי מלחזור אחורה בראש לשנים כל כך אפלות. 

אני משקרת לעצמי שאני לא זוכרת את השנים בין גילאי 14 ל17 פשוט כי תכלס לא בא לי לפלס דרך בעשן הדכאוני שאופף את החלק הזה במוח שלי. 

רק לקרוא את ההיסטוריה של הבלוג הזה מכווץ אותי בכאב, ולא רק כי זה לחוות את הדברים האלו מחדש - אלא המחשבה על כמה אבודה הייתי. 

כמה הייתי צריכה פשוט מבוגר אחראי שיבוא ויגיד לי - שומעת? יהיה בסדר. זה נורמלי להיות בטרפת הזו, זה ממש נורמטיבי שאת שונאת את עצמך, וזה בסדר להיות ביסקסואלית, את לא מטורפת. עוד תגלי שאת כריזמטית בטירוף ותהי סופר דופר אהובה על ידי מלא אנשים. כל מני כאלה. במקום זה היו לי רק בלוג וחברים וירטואלים (ועדיין אחרי שנתיים כמעט של נתק, מרגישה נבגדת ממש מאיך שהוא נעלם מחיי), שמצד אחד הצילו אותי מעצמי לא פעם ומצד שני חשפו אותי להתנהגויות סיכוניות פי 1000, כי ככה זה כשמרכזים בני נוער ביחד. 

ואני קוראת על זה שלחלק מהאנשים לוקח יותר זמן להתנסות ו"לבחור זהות" ואני מבינה שבאמת קצת מרחתי את גיל ההתבגרות, אמנם היו הרבה דברים שידעתי כבר בגיל 12 על מי שאני היום, אבל וואו כמה שההתנסויות בחיי פיתחו אותי. אני עדיין סוציאליסטית אבל לא מאמינה בחיי גרעין - לפחות לא עבורי, אני עדיין טבעונית, אני עדיין אוהבת הארי פוטר ומדע בדיוני, אני עדיין אני, פשוט טוב יותר. אני אוהבת את עצמי, אכפת לי ממני, אני רוצה שיהיה לי טוב כי מגיע לי טוב. וזו תכלס, הברכה הכי גדולה שההתבגרות הביאה איתה, הידיעה הזו. 

אני תכף בת 23 ואני מרגישה רק עכשיו שסוף סוף משהו מתחיל להתגבש בי. 

המחשבה על לגור לבד לא מעוררת בי פחד אטומי, המחשבה על להתחתן (איתו.) עושה לי דיי נעים בלב, וניו בורנס מעוררים בי תחושת השתאות מהפלא הזה ולא בחילה.