לו היינו יודעים לשם מה אנחנו כאן, אף אחד מאיתנו לא היה ממשיך לחפש.

יום יום אני מתבוננת באנשים, ויום יום אני קולטת בכל אחד מהם דברים שמזכירים לי את עצמי.

עם כמה שכואב לי להודות, אני דומה לאלה שאני שונאת. ובכל אחד אני מצליחה לזהות משהו שאני שונאת בעצמי, ולכן אני שונאת את החברה;את ההוא האגואיסט, ההיא הציניקנית, את אותם אנשים שישנו את עצמם בשביל שיקבלו אותם, את ההוא העקשן וההיא הגזענית. יותר מידי דמיון.

אולם, זה מאוד הגיוני שיהיה בנינו דמיון, כי המציאות של כולנו לא מובנת, לא מסודרת ואין בה חוקים אמיתיים ומוצקים. אין חוקים באמת, ומה שיש זה רק כאוס. ובתוך הכאוס הזה אנחנו מנסים לחיות בצורה מסודרת מבלי להישבר.

ואם נשברים- אסור לאפשר לאחרים לשים לב ולו לסדק קטן. למה? כי בתוך העולם הכאוטי הזה, איך נדע מי ירצה בטובתנו ומי ירצה להזיק לנו? איך נדע מי פה הטוב ומי הרע? ומה זה בכלל טוב ורע אם אין חוקים?  -  ובתוך כל הבלבול הנורא הזה אנחנו נאבק כל חיינו למצוא את הסדר בעולם שבתקווה יעזור לנו ללנו למצוא לחיינו תכלית, למרות שברור שאין בהם אחת ברורה ומוחלטת.

ולא נפסיק לחפש תכלית לחיינו בעזרת התקווה שבתוכנו, כי אחרת התכלית היחידה של החיים האלה היא המוות בלבד.