היום בעבודה מישהו שאל אותי אם אני במחזור. ולא, לא הייתי עצבנית או משהו. הייתי נחמדה מאוד ועזרתי לו לבחור מידה (אני מוכרת בחנות בגדים לצערי).
האידיוט הזה שאל בקטע של "את במחזור? אה לא? אז בואי נזדיין!".
הייתי פשוט בהלם. באותו רגע הבנתי עד כמה אני שונאת את הישראליות הטיפוסית. כמה דוחי, פשוט איום ונורא. והכי נורא שהם לא מודעים לדוחיותם, אף אחד מהם. איכס, פשוט גועל נפש.
נמאס לי לחיות במדינה הזו, כי כמו שאני רואה אותה עכשיו היא רק מתדרדרת.
נמאס לי מהאנשים, נמאס לי מהממשלה שלא אכפת לה מהאנשים ובגלל זה מרבית האזרחים שבה הם כאלה. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. והגרוע ביותר מצוי בעובדה שאין לי שום יכולת לשנות את זה, אף על פי שאם הייתה לי אפשרות הייתי לפחות מנסה.. אבל אפילו את זה הם לא מנסים לעשות.
הלוואי שיום אחד יפסיק הטמטום הזה. ואני אמשיך לקוות, למרות שאני יודעת שזה אולי לעולם לא יקרה...
יש מצב שאני מעט מגזימה, אך אני מאוכזבת מהאנושות. וכן, לא הייתי צריכה לצפות מלכתחילה, ועשיתי זאת. בכל זאת, גם בי יש מן האנושיות.. והתקווה זה מה שמחזיק אותנו. השקר הכי גדול, והקביים הכי וותיקים.
תקווה תקווה. איך אני מקווה. כנראה שלשווא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דומיה