החיים כאופציה.

אני משקרת שאני לא מתגעגעת אלייך, ושאני לא חושבת עלייך, שאני כבר לא כועסת ושלא איכפת לי יותר,

אני משקרת ששכחתי, אני משקרת כשאני אומרת שמאז שחסמתי אותך בכל מקום, אני כבר לא חושבת עלייך, כי אני כן.

אני משקרת בכל, ולפעמים נדמה לי שעוצמת הרגש אלייך לא דעכה מהיום שהכרתי אותך.

שנאתי אותך, ואהבתי אותך, ושוב שנאתי אותך. כעסתי, כל כך כעסתי. רציתי שיכאב לך, שיכאב לך עד שתעדיף למות. רציתי שיהיה לך טוב, שיהיה לך רע. רציתי שתחיה, רציתי שתמות כל יום מבפנים.

ועכשיו נשארתי רק עם עיסה לא ברורה ולא פתורה של רגש שאני לא מצליחה לפרק, גוש כזה שנאחז בעמקי נשמתי, ואני לא משחררת ממנו והוא לא משחרר ממני ושנינו נאחזים חזק כאילו זה קרש ההצלה האחרון שלנו.

והדמות שלך מתרחקת ממני. אין לי מושג מי אתה היום, אני לא יודעת מה החלומות שלך, אני לא יודעת עם מי אתה ישן, אם יש לך חברה או סתם איזה סטוץ מטומטם. אני לא זוכרת איך אתה נראה, ולפעמים נדמה לי שאני מריחה את הריח שלך מאיזו פינת רחוב, רק כדי להבין שאני אפילו לא באמת זוכרת איזה ריח יש לך. אני רק מדמיינת מצב שבו גם אני, חולפת לך מדי פעם במחשבות. אבל כנראה שלא.

לפני כמה ימים אמרתי את האמת למישהו לא צפוי, זה פשוט יצא ממני.

קשה, כל כך קשה, לשחרר את הפגיעה. לצאת מהלימבו, להתרגל שוב לחיות. להתאהב. להפתח. לאפשר.

השמנתי בכוונה כדי שיהיה לי עוד מגן, עוד סיבות להרחיק ממני, סיפרתי שאני עמוסה בלימודים, שאני לא באמת רוצה מערכת יחסים, שטוב לי לבד, שיש לי חלומות, שגברים רק מפריעים לי בדרך, נכנסים לי בין הרגליים, גורמים לי למעוד.

אבל שום שקר לא יוכל לכסות את האמת הפשוטה.

אין לי מושג אם זה הרגש או הפגיעה, אולי שניהם,

אבל אני יודעת שעברו חמש שנים מהיום שהכרנו,

ומאותו הרגע לא עבר יום אחד שבו לא חשבתי עלייך,

ואפילו אם זה היה עמוק בלב,

התגעגעתי.