RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 9/2014
דמיון - פרק 5.
אמילי עומדת מאחורי הכיסא שלי, דוחפת אותו כל הדרך לגינה של המקום וליז הולכת ליידי, ההליכה שקטה וקצת מעצבן אותי שהיא גם איטית כל כך, אני רגיל לקצב מהיר, שהכל מהיר וחסר מנוחה, והינה עכשיו אני צריך ללמוד הכל מאפס וגם להתרגל לקצת האיטי של אמילי או של כל אדם אחר שירצה לקחת פיקוד על הכיסא שלי לפני שאני אלמד איך להשתמש בו בכוחות עצמי.
בהיתי ברגליים שלי, הנחתי את יד ימין על רגל ימין ולא הרגשתי כלום, בראש שלי אני מצווה על הרגליים שלי לזוז אבל הן לא זזות והינה, אני שוב מרגיש כמו אדם מת.
יצאנו לגינה והשמש סינוורה אותי, אבל זה היה נעים להגיש בפעם הראשונה את קרני האור על הפנים שלי אחרי תקופה ארוכה כל כך שלא יצאתי מהמבנה של המקום.
לא היו הרבה אנשים במקום, שני ילדים קטנים ששיחקו בכדור וכמה מבוגרים שישבנו על ספסלים ודיברו ביניהם.
שני הילדים ראו אותי ואחד מהם רץ לגבר מבוגר שישב בכיסא גלגלים והצביע אלי כשהגיע אליו, האיש נזף על הילד שהצביע עלי, אבל ראיתי הבנה עמוקה בעיניים שלו. 'תתעלם מיזה' אני אמרתי לעצמי בראש ואילצתי את עצמי לחייך ולצחוק מבדיחה כלשהי שהבנות אמרו.
"ליז, יש לך מים במקרה?" שאלתי והיא בתגובה אוטומטית הוציאה בקבוק מים מהתיק והביאה לי לשתות.
"אפילו המים טעימים! למה הכל במקום הזה מגעיל כל כך.." אמרתי אחרי ששתיתי והבנות צחקו.
"אדם, אתה חושב שמתישהו תצליח לקום?" שאלה אמילי, ליז הביטה בה במבט נוזף אבל זה לא הפריע לה.
"אני לא יודע" אמרתי בגיחוך, "הרופאים קבעו שלא אבל מי יודע? אולי מתישהו אני כן אקום." סיימתי את המשפט ועקבתי במבטי אחר שתי הבנות שהתיישבו על הדשא מולי בישיבה מזרחית. אהבתי את איך ששתיהן נראו ככה, אפילו שהפנים שלהן היו עייפות, השמש גרמה להן להראות חיות הרבה יותר, אז הוצאתי את הפלאפון מהכיס והדלקתי את המצלמה.
"תרשו לי לצלם?" שאלתי בחיוך והן הנהנו, התחילו לעשות פרצופים מצחיקים למצלמה ואני השתדלתי מאוד שלא לצחוק כדי שאוכל להחזיק את המצלמה ישרה ולצלם כמו שצריך.
אמילי עשתה את פרצוף הדג המפורסם שלה, היא משכה החוצה את האוזניים שלה, סגרה לחצי את העיניים החומות הענקיות שלה וכיווצתה את השפתיים שלה, ליז הסתכלה עליה ודמעות צחוק החלו לזלוג על לחייה, צילמתי את התמונה שללא ספק הייתה האהובה עלי מבין כולן וסובבתי את המסך אל הבנות שיראו את עצמן, גל צחוק נוסף שטף אותן ואני נדבקתי מהן בהתקף הצחוק.
המשכנו באותה מתכונת שטותית עד שליז החלה להתלונן שהיא רעבה, אז הן קמו מהדשא, אמילי שוב לקחה את השליטה על הכיסא שלי, הפעם ההליכה שלהן הייתה מהירה יותר מה שקצת עודד אותי.
ליז הלכה לאכול בבית קפה לא רחוק מבית החולים ואמילי נשארה איתי בחדר, ניסיתי להסיע את עצמי לבד בתוך החדר, פעמיים נתקעתי ברגליים של המיטה ועוד פעם אחת בקיר, אמילי צחקה ואני לא מאשים אותה, גם אני הייתי צוחק אם הייתי רואה את זה מהצד.
"הלו?" אמרה אמילי וראיתי שהיא בפלאפון, "כן אמא, אני זוכרת. אני כבר אגיע הביתה." והשיחה התנתקה.
"מה קרה?" שאלתי למראה הפאניקה בעיניים שלה.
"שכחתי שהייתי צריכה להוציא את האחים שלי מהגן, יש לי עוד עשר דקות להגיע לשם." אמרה בזמן שהסתכלה בשעון.
"אז לכי" עניתי לה בגיחוך, היא קמה וחיבקה אותי, החלה ללכת לכיוון הדלת, לפני שהיא יצאה היא הסתובבה אלי ושאלה אם לקרוא לרופא שיעזור לי לעבור למיטה, עניתי לה שכן והיא הנהנה ויצאה. עברו כמה דקות ודוקטור סנטה הגיע, הסתכל עלי מבעד למשקפי החרמשים שלו וחייך.
"אתה נראה יותר טוב." הוא אמר בדיוק ברגע שאותו הגבר הצעיר שהעביר אותי מהמיטה לכיסא וחזרה בפעמים הקודמות.
"תרצה לנסות לעשות את זה לבד?" הוא שאל ואני משכתי בכתפיים, שווה לנסות.
הוא ניגש אלי והביא את הכיסא לצד המיטה, אמר לי מה לעשות ועשיתי. הורדתי את הרגליים מהרגליות, שנאתי להזיז את הרגליים בעזרת הידיים, אבל איזו בחירה נוספת כבר יש לי?
הוא הסביר לי שצריך להשען עם יד אחת על המיטה ועל השנייה על הידית של הכיסא וזה מה שעשיתי, לדחוף את עצמי למצב של חצי ישיבה חצי עמידה ולמשוך את עצמי לעבר המיטה עם היד שאיתה אני נשען עליה. כמעט הצלחתי עד שהתחלתי לרעוד ואיבדתי שיווי משקל, הוא תפס אותי לפני שנפלתי והחזיר אותי לכיסא.
"שוב." אמר לי, אז ניסיתי שוב והפעם הוא תמך בי בזמן שעשיתי את זה, מה שהקל עלי. כשסוף סוף ישבתי על המיטה, משכתי את עצמי עליה לכיוון הכרית והרמתי בעזרת הידיים, בקושי מסויים, את הרגליים למיטה. הבחור ההוא יצא ורק דוקטור סנטה נשאר איתי בחדר.
כשנשכבתי נאנקתי מכאב וכל נסיון למציאת תנוחה פחות כואבת הלך לתמיון.
"אני אזריק לך משככי כאבים ויהיה לך קל יותר." הוא אמר והוציא מחט מהכיס של החולצה שלו, הכניס לתוכה את החומר של המשככי כאבים ועזר לי להסתובב למצב שבו שכבתי על הצד של הגוף כדי שהוא יוכל להזריק לי את החומר. הרגשתי מובך שגבר נוגע לי בתחת והצחיק אותי כשהבנתי שזה לא באמת משנה אם מישהו נוגע לי בתחת או לא כי אני ממילא לא מרגיש את זה.
"סיימנו." אמר דוקטור סנטה וסובב אותי בחזרה לשכיבה על הגב.
רציתי, כל כך רציתי לשאול אם קיים סיכוי אפילו הקלוש ביותר בולם, שאני אצליח לחזור ללכת מתישהו, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לזה מהסיבה הפשוטה שידעתי מה התשובה ולא רציתי לשמוע אותה.
דוקטור סנטה יצא מהחדר ואני התחלתי לספור את השניות שזזו בשעון שממול למיטה שלי.
1,2,3,4,5,6... הגעתי למספרים הרבה יותר גדולים גם, 165,166,167,168.. לא התעייפתי ולא רציתי לישון.
המוח שלי התחיל לשחק איתי ולהראות זכרונות ישנים, אני על מסלול הריצה, בעמדת זינוק, השופט שורק במשרוקית ואני טס קדימה, נוגע ברצפה רק עם קצות האצבעות ודוחף את עצמי קדימה, מגיע לקו הסיום וזוכה במקום הראשון במדינה בריצות קצרות של 80 מטרים.
מדליית זהב נתלית על הצוואר שלי ותעודת הוקרה נוספת לאוסף... עוד זכרונות, עוד תחרויות, ילדה עם שיער ג'ינג'י מטולטל יושבת בקהל ולצידה ההורים שלה, ילדה קטנה שצועקת ומריעה לאחיה התאום שעומד ליידי בקו הזינוק.
הזיכרון הכי ישן שיש אצלי מליז.
"ניצחתי את אחיך." אני אומר בחשיבות עצמית מרובה והיא עושה לעברי פרצוף זועף והולכת ממני. היינו ילדים בני עשר או אחד עשר, אחיה מסתכל עלי בשנאה עמוקה ואני מחייך, כשהמדליה הראשונה שזכיתי בה תלויה על הצוואר שלי.
מאותו יום החלטתי להכיר את ליז, מאותו יום התחלתי...
ואז שקעתי בחלומות נעימים על עולמות שכבר לא קיימים.
•••
וואו המון זמן עבר מאז שפרסמתי פרק כלשהו, מעניין אם מישהו בכלל יקרא את זה, אם כן, אשמח מאוד לדעה :)
| |
|  כינוי:
Dayana. מין: נקבה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
