סיפורים בהמשכים..

היי. אני אמיליה רוטברג, בת 17 . אבל כולם פשוט קוראים לי איימי. 

יש לי שיער חום וארוך, עיניים כחולות.

כרגע אני גרה בתל אביב, אבל בחופש הגדול אני ומשפחתי צפויים לעבור ללא אחרת מאשר- ניו יורק.

אבי -אדם רוטברג הוא רופא מנתח ידוע, והציעו לו לנהל את מחלקת ניוכרורגיה (ניתוחי מוח ) בבית חולים גדול בניו יורק. 

אבי כמובן לא חשב פעמיים ונענה בחיוב להצעה, ואמי- נעמי תמכה בו. אני כמובן תמכתי גם, זו הזדמנות גדולה עבור אבי..

אז עוד ימים ספורים ושנת הלימודים נגמרת, ואני יעלה לכיתה י"ב, רק שלא בבית הספר שלי בתל אביב, אלא בבית ספר פרטי בניו יורק.

אני בת יחידה, וחברתי הטובה ביותר היא בר. אני והיא חברות כבר 8 שנים. היא פשוט מבינה אותי. אני באמת לא יודעת איך אני הולכת להסתדר בלעדיה... הרי אני רגילה לראות אותה כל יום! איך זה אפשרי לחיות במרחק של 12 שעות טיסה ממנה? יש לי שני ידידים טובים- דניאל ואורי. אני נוהגת לבלות איתם ועם בר המון. אנחנו מעיין "חבורה" משל עצמנו.

ואיך אפשר בלי "תגיות"? אז כן, אני מקובלת, מאוד.. שאנשים פוגשים אותי לראשונה הם בטח חושבים שאני רק הילדה היפה עם האבא העשיר. אבל לא, אני פשוט משתדלת להיות נחמדה לכולם, אני קורעת תתחת בלימודים ומדברת יפה ובנימוס לכולם... ובכן, לא בדיוק לכולם. יש תלמידה אחת, אושר קוראים לה. קצת אירוני לתת לה שם כזה שכל מה שהיא עושה זה רק להביא לי עצבים. ולמה? בואו רק נגיד שהיא גנבה לי את החבר... ובכן, החבר לשעבר... נגיע לזה בהמשך!

ואם כבר הזכרתי אותו... קוראים לו לירן.. והוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הוא שלט במצבי הרוח שלי. הוא יכל בשניה לגרום לי לחייך ולהיות האדם המאושר בעולם, ובאותה מידה- יכולתי להישבר ולבכות בגללו. אבל כמו שאמרתי, עוד נגיע לזה. 

ובנתיים? נתחיל.

אמיליה.

-בזז בזז בזז-

השעון המעורר צלצל. אני מסרבת להאמין שזהו, זה היום האחרון שלי בבית הספר שלי.

כיביתי את השעון המעורר וחזרתי למיטה. לקחתי את האייפון שלי, דפדפתי קצת באינסטגרם, בפייסבוק ובוואטספ כמו בכל בוקר, וקמתי לשירותים לצחצח שיניים ולשטוף פנים. כשסיימתי, הלכתי לחדר הארונות לבחור בגדים, ולפני שהספקתי להגיע לשם נשמע תקתוק בדלת. "איימי? בוקר טוב חמודה" אמר אבי. "בוקר טוב אבא, כנס!" הוא נכנס ובידו ערמת טפסים. "אז.. טפסי האישור שהתקבלת לבית הספר החדש שלך הגיעו" הוא אמר בחיוך ופרע בעדינות את שערי. "נהדר!" אמרתי עם חיוך די מזוייף, העברתי מבט חטוף על ערימת הדפים והסתכלתי על אבי. " אז אני אשאיר אותם כאן, תקראי אותם כשיהיה לך זמן. יש שם פירוט על כל מה שאת צריכה לדעת בנוגע לבית הספר. טוב אני יוצא לעבודה, אז יום טוב מותק" הוא אמר וחייך. "יום טוב אבא" אמרתי. הוא נשק למצחי ויצא מהחדר.

גלגלתי עיניים ונכנסתי לחדר הארונות שוב. בדרך נתקלתי במזוודה הגדולה שהתחלתי לארוז לקראת המעבר, וכמעט שמעדתי. "מזוודה מטופשת!" אמרתי בכעס ובטון זועף. ודמעות החלו לזלוג מעיניי. לא, זה לא כאב. פשוט פתאום נפל האסימון שאני עוזבת. שלפתי מהמדף מולי טייץ שחור וחלות ג'ינס, סנדלים חומות וענדתי שרשרת מזהב ושעון עם רצועת עור חומה, שקיבלתי מסבתי ביום הולדתי האחרון.עמדתי מול הראי, מחקתי את הדמעות והתחלתי להתאפר. שמתי מעט בושם, דאורדורנט, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהחדר.

ריח של אוכל עלה מהמטבח. מוזר, על הבוקר וכבר אמא שלי מבשלת? 

"אמא?" קראתי. "הו, היי מתוקה בוקר טוב!" היא אמרה. "בוקר טוב"עניתי, "למה כל הבישולים והאפייה?" 

"אממ.. לא משהו מיוחד.פשוט בצהריים אני אצטרך לצאת לפגישה, ולא יהיה לי זמן לבשל" היא אמרה בהיסוס. "טוב, אני יוצאת" עניתי וחייכתי. לא בדיוק היה לי זמן להתעסק בזה. לקחתי את הסנדוויץ' שאמא הכינה לי כבר, ויצאתי לאוטו שלי. כן,עברתי טסט ונגמר המלווה. החיים יפים אה?

נכנסתי לאוטו ומיד הפעלתי שירים. נסעתי לכיוון בית הספר.. בדרך הטלפון שלי צלצל. הנמכתי את המוזיקה ושמתי רמקול. זה היה ידיד שלי, דניאל. "בוקר טוב איים"הוא אמר. "בוקר טוב דנדן" עניתי לו, "מה המצב?" שאלתי, והוא ענה:"הכל טוב. תגידי,מתאים לך היום בערב שנצא אני את בר ואורי לסרט? שמעתי שיצא סרט חדש ממש טוב"חייכתי ועניתי לו" כן!" נתאם הכל בבית ספר. אני כבר מגיעה" אמרתי , "ביי" והוא אמר וניתק.

אוי הפקקים של הבוקר בתל אביב... צפצפתי בצופר לנהג אדיש שנסע לפניי ולא שם לב שהרמזור התחלף לירוק. תןך דקות אחדות הגעתי לבית הספר.. יצאתי מהאוטו, לקחתי את התיק. הסתובבתי וראיתי את....