זורמת עם סגול בעיניים...

האגדה היא אבודה מתחילתה ועד סופה.

כל היצורים ביערות מתקוטטים.

רוחות וילדות קטנות קופצות

לשמיעת צלילים מן המעמקים.

האחראים הם אדונים נכבדים,

לבושים בחליפות מעור כבשים,

לכולם הם מחלקים, סוכריות קופצות

בשביל הבעיות , שלהן אין פתרון.

כי אחרי הכול  זה המוח האנושי,

מוח נחשי, תעלות ותלאות הוא עבר.

עבר, הווה, עתיד הכול שם זורם בפנים...

הופך אמת לבדיה, בכי לצדקה.

ואלוהים?

שומע?

רואה מפנים ומנתח.

זהו סופו של כל אחד- נשפט.

פתרונות אין אבל יש תשובה אחת!

מהכפור תפציע שמש ותגאל את הממלכה.

משיח של זהב יפציע, אור של כל תפילות העבר יפתיע.

תשובה קטנה, מחילה. נו באמת סליחה!

מצבתו של הלילה הלבן מכולם/ נטלי עינב

דלת נפתחת אל הלילה הגדול.

והנה מופיע נער זר,כזה מוזר.

נמצא מפתח לעולמות אבודים,

רוחות ושדים יצאו במחול וגיל.

כהרף עין הלילה חלף.

המפתח נשמט ולתהום צלל.

נותר הריח הלבן,

הריח הממכר שזרם בדם.

זרקת עלי סכין אהבה,

הרחקתי אותך בעזרת חרבי הגדולה.

פרצה מלחמה.

נלכדתי בין טפריך החדים,

הנה הם החללים, הנה הם קרבים.

כל שברצוני לסגת אך היני שבויה.

זו הייתה תופעת מחתרת,

הופעה תמוהה ואכן הזויה.

ברחנו מעצמנו.

צבעתי הכל באדום עז

התחמקתי מהתכלת.

ואנו נפלנו בערפל שעפף את הלבבות.

לא מצאת אותי,איבדתי אותך.

ואחרי כל מה שעשיתי בשבילך.

זרקת אותי לזאבים המורעבים,

בעודי מטפטפת טיפות אחרונות של חיים.

ציחקקת עלי בצחוקך המדבק.

ואני את הלב שרפתי.

אהבה משוגעת, אהבה מופרעת.

אהבה ויש לה קבר.

זיכרון לילה צבוע בלבן...

ממשיך להתהפך לו בקבר של זהב,

שאותו חפרנו יחדיו, יד ביד.

קבורה.