התחלה של משהו גדול

אנה הלכה ברחוב הומה של עיר הבירה-"עדן". השמש חיממה את הדרך ואת העוברים ושבים, שהיו מחויכים,

היה זה הביקור הראשון שלה בעיר, היא באה מן הכפר. לאנה הייתה הליכה מוזרה רוב הזמן הסתכלה ברצפה , צועדת בצעדים קטנים.

היא הרימה מבטה כאשר באה לחצות את הכביש , ועיניה פגשו בעיניים שלו- עיניים יפות והסתבר שגם ממכרות של הבחור בצד השני של הכביש.

היא לא הסירה ממנו את מבטה, מהופנטת הייתה. כל כך מהופנטת, עד שבלי לשים לב הלכה על אותו קו שלו וכתפיהם התנגשו.

הוא שלח לה חיוך ואמר סליחה, היא היית נבוכה והסמיקה, היא החזירה לו חיוך קסום. חיוכה העביר בו תחושות שלא הכיר מעולם.

אנה המשיכה ללכת... אך הבחור לא התכוון להתעלם מתחושת הבטן והסתובב לכיוונה, למרות שאיחר לארוחת צהריים עם ארוסתו.

הוא קרב אליה ואמר בקול שרמנטי אך מהוסס מעט, "לא יכולתי להתעלם מהחיוך שלך, איך קוראים לך?"
"שמי אנה אתה מוזמן;לקרוא לי אן" .
הוא חייך "שם יפה שמי ג'ניס, נעים להכיר, ותוכלי לקרא לי ג'ן " אמר.
"נעים מאוד ג'ן" אמרה אנה.

הוא היה שבוי בקסמה המיוחד. "לאן את הולכת ילדה, את לא נראית כאחת מהעיר"
היא שוב הסמיקה וזה הבליט את שפתיה הוורודות.
"כן אני מהצפון הקר, כפר קטן על מרגלות הר הדממה, כפר השוטים, שמעת עליו?"
הוא בקושי רב הקשיב לדבריה שכן עיניו סרקו את יופייה הכואב. הוא לא ענה. היא השתתקה ומעט נעלבה.
אולי שמע את העלילות על הכפר שלה, כפר הציידים, חשבה.

"מה מעשיך בעיר הגדולה ?" שאל ולא חיכה לתשובה.
"רוצה נלך לטייל לאורך הים, יום נהדר לטיול ואולי גם השתכשכות".
אנה שמעולם לא טיילה לצד גבר, שכן בכפר הנשים היו בבית רוב הזמן הגיבה בפליאה –
" וואו, אני אוהבת את הים, ליד הכפר שלי יש אגם קר, והים נמצא במרחק שלוש שעות נסיעה"
"אז בואי , למה את מחכה, בואי ניקח מונית, הכול עלי" הוא לפת את ידה, זו התרגשה מתחושת עורו המחוספס על ידה הרכה.

היא רעדה מהתרגשות. הוא שלח לה חיוך של ג'וקר ואמר אל תדאגי את בידיים טובות".

כשהיו במונית הוא שלח sms לארוסתו– אני לא יכול לצאת מהעבודה, נפגש בערב, נשיקות.
"לחוף הים, אדוני הנהג"
אנה קצת חששה, הייתה לה תחושה שזו נסיעה גורלית, אך היא לא ידעה מדוע, היא רצתה לרדת, אך באותה מידה רצתה להישאר לצדו של ג'ן.

היא הסניפה את ריח הבושם שלו שהריח כמו דשא אחרי הגשם.
הוא ליטף את ידה, "מה את מחפשת פה בעיר?" שאל.
"אני המממממ... במסע, מסע בעקבות השמש, אני צריכה לגלות את סוד השמש ולהביא מהאור אל הכפר"
ג'ן חשב לעצמו- היא קצת לא נורמלית, אני דווקא אוהב את זה. שמש, מהיכן הביא לה שמש?
"סודות, אני אוהב סודות".
"רק כאשר מישהו מהשושלת שלי, שושלת כוכב הצפון יביא את זיו השמש, הכפר יחזור אחורה בזמן, אל ימי הזוהר, והפרחים יכלו לפרוח".
ג'ן צחק, אכן מטורללת. הוא הדביק לה נשיקה על הלחי, נשיקה מלאת תשוקה. מגע עורה היה כמו חלום,

והוא הרגיש כאילו רגע זה נכתב בכוכבים והוא ידע זו האישה שלה חיכיתי. אנה החלה לדמוע , דמעות של כאב ושמחה.

כשירדו מהמונית הוא פתח לה את הדלת ואחז בידה. היא הרגישה תחושה מוזרה בבטן,שלא חוותה מעולם,

אך הבינה כי כך מרגישים פרפרים בבטן. היה חם וידיהם הזיעו, הזעה שלה מתערבבת בשלו.

הוא הרגיש כמו בתוך חלום, הוא איבד את הריכוז והחל לרקום חלומות בהן הייתה אן. הוא שכח לגמרי מארוסתו, כאילו לא הייתה.

אנה הייתה לעומתו מרוכזת ולגמה את הרגע, את המראות, הצבעים והריחות, אופריה מלאה אותה.

"ג'ן, בן כמה אתה?"
"מה חשוב גילי זה סתם מספר, טוב אגלה אבל תשמרי את זה בסוד, 35"
"וואו אתה גדול עלי , אני רק בת 21" ענתה אנה מאוכזבת קצת.
"אבל לא משנה לי, אני ילד בנפשי" הוא שלח לה קריצה וחיוך מבויש.
היא הייתה מבולבלת, האיש הזה מלא ניגודים, רגע אחד מלא ביטחון ורגע שני ילדון ביישן?

כשהגיעו לשפת הים הם נעצרו ,הביטו באופק ואז זה בזה, עיניהם דיברו, הוא שלח את ידו וליטף את שערה,

הצמיד אותה אליו ונתן לה נשיקה ארוכה ומתוקה.. כשהלכו לאורך החוף, הוא דיבר בלי סוף מילות אהבה, הבטיח לה הבטחות,

סיפר לה סיפורים ואמר שיעשה הכול כדי להביא לה את השמש.

השמש שקעה והם התיישבו על החול , החוף היה ריק. הוא צייר לה את השמש בחולות ורשם"love"
הם החלו מתלטפים, עור נוגע בעור, לשון בלשון. רוח הים נושבת על פניהם.
החולות רקדו על גופם והם רקדו ריקוד אוהבים, עדין ורגוע לרגע, מחוספס וממולח ברגע שני.
הם נרדמו על החולות.

כג'ן קם בבוקר, הוא הרגיש פחד עז , הוא לא הצליח לעכל את מה שקרה, את הבגידה, הוא קם מהר ובשקט, כל שרצה היה להעלם,

להשאיר מאחור את החלום, מושלם כליל אמש. הוא נעלם.

אנה התעוררה לאחר שעה קלה, היא החלה לבכות, התאבלה על האהבה שאיבדה, אהבה שנעלמה כלא הייתה. "ג'ן ג'ן ג'ן?" לחשה ,לאן נעלמת חשבה. היא התפללה שתשוב לראות אותו ביום מן הימים.

היא נשברה ונפלה ביגון עמוק, היא הרגישה מרומת וקיללה את השמש. השמש שחיממה את ליבה..

עבר הקיץ, עבר גם הסתיו, ואפילו החורף הקשה בכפר עבר. והנה בשיא האביב, בבקתה שעל צלע ההר,

נולדה בחצות הלילה היורשת של שושלת כוכב הצפון ואנה נתנה לה את השם "לונה". אף אחד לא ידע מי האב, איש לא הכירו.

סיפרו סיפורים כמו תמיד, יש שאמרו שהיה ערפד,

אחרים אמרו שהיה חייל שנפל, אפילו אמרו שהיה גמד מארץ האופל.

התינוקת הייתה יפיפייה עם תלתלי זהב. היא הייתה ילדה שקטה, אנשים אמרו שזה בגלל שאין לה אבא.
הכפר היה מקום קשה לגדל בו ילדים והחינוך שניתן בו היה רוחני בעיקר. לא פעם חשבה אן כי עדיף לעבור לעיר שכן ידעה ששם מקומה.

כאשר לונה הייתה בת 4, אמה נישאה לסוחר שחי בעיר הגדולה, הם עברו לעיר, בתוך דירה של חדר וחצי מול הים חיו שלושתם.
לונה השקטה עם שערות הזהב הייתה מאושרת, עכשיו היה לה אבא.

המשך יבוא...

שדה פרחים מקסים כל כך,

אותו השמש מלטפת.

על אחד מהניצנים נפל צל,

של פרח אחד גדול,שמן.

לא הספיק לשאוב מספיק אור.

רוח ניפצה את גבעולו,

הניצן נשאר סגור.

כמו מחשבה סגורה,

עלי הכותרת שמעולם לא נפתחו,

כמו עיניים כבויות.

ריח הפרח שלא נברא,

כמו מילים שלא נאמרו.

עלים קטנים פרחו כמו ידיים קטנות,

הרבה אור לא מביאות.

לא שרד זמן רב.

הפקעת זכרה ופחדה נורא.

חיכתה שנה, אולי שנתיים, לזכרו התאבלה.

החליטה להפריח לזכרו.

האגדה היא אבודה מתחילתה ועד סופה.

כל היצורים ביערות מתקוטטים.

רוחות וילדות קטנות קופצות

לשמיעת צלילים מן המעמקים.

האחראים הם אדונים נכבדים,

לבושים בחליפות מעור כבשים,

לכולם הם מחלקים, סוכריות קופצות

בשביל הבעיות , שלהן אין פתרון.

כי אחרי הכול  זה המוח האנושי,

מוח נחשי, תעלות ותלאות הוא עבר.

עבר, הווה, עתיד הכול שם זורם בפנים...

הופך אמת לבדיה, בכי לצדקה.

ואלוהים?

שומע?

רואה מפנים ומנתח.

זהו סופו של כל אחד- נשפט.

פתרונות אין אבל יש תשובה אחת!

מהכפור תפציע שמש ותגאל את הממלכה.

משיח של זהב יפציע, אור של כל תפילות העבר יפתיע.

תשובה קטנה, מחילה. נו באמת סליחה!

מצבתו של הלילה הלבן מכולם/ נטלי עינב

דלת נפתחת אל הלילה הגדול.

והנה מופיע נער זר,כזה מוזר.

נמצא מפתח לעולמות אבודים,

רוחות ושדים יצאו במחול וגיל.

כהרף עין הלילה חלף.

המפתח נשמט ולתהום צלל.

נותר הריח הלבן,

הריח הממכר שזרם בדם.

זרקת עלי סכין אהבה,

הרחקתי אותך בעזרת חרבי הגדולה.

פרצה מלחמה.

נלכדתי בין טפריך החדים,

הנה הם החללים, הנה הם קרבים.

כל שברצוני לסגת אך היני שבויה.

זו הייתה תופעת מחתרת,

הופעה תמוהה ואכן הזויה.

ברחנו מעצמנו.

צבעתי הכל באדום עז

התחמקתי מהתכלת.

ואנו נפלנו בערפל שעפף את הלבבות.

לא מצאת אותי,איבדתי אותך.

ואחרי כל מה שעשיתי בשבילך.

זרקת אותי לזאבים המורעבים,

בעודי מטפטפת טיפות אחרונות של חיים.

ציחקקת עלי בצחוקך המדבק.

ואני את הלב שרפתי.

אהבה משוגעת, אהבה מופרעת.

אהבה ויש לה קבר.

זיכרון לילה צבוע בלבן...

ממשיך להתהפך לו בקבר של זהב,

שאותו חפרנו יחדיו, יד ביד.

קבורה.

הגבעה שלי היא הסוד שלי,

אני פה לבד מתחברת אל האופק.

התום והטוהר מסנוור,

הייתי הולכת ומוקסמת מן הפרחים הסגולים והאדומים,

שהיו מופעים מידי קיץ וחורף.

אוהו!

חלום בהקיץ חלמתי.

האם מותר, האם אפשר?

איכן אבנה את מקדשי?

העולם שלי מתעתע בי

אף אחד לא יכול לעצור,

כי המים מושכים,

המים מבלבלים.

נופלת...

yours Sunshine