זורמת עם סגול בעיניים...

שדה פרחים מקסים כל כך,

אותו השמש מלטפת.

על אחד מהניצנים נפל צל,

של פרח אחד גדול,שמן.

לא הספיק לשאוב מספיק אור.

רוח ניפצה את גבעולו,

הניצן נשאר סגור.

כמו מחשבה סגורה,

עלי הכותרת שמעולם לא נפתחו,

כמו עיניים כבויות.

ריח הפרח שלא נברא,

כמו מילים שלא נאמרו.

עלים קטנים פרחו כמו ידיים קטנות,

הרבה אור לא מביאות.

לא שרד זמן רב.

הפקעת זכרה ופחדה נורא.

חיכתה שנה, אולי שנתיים, לזכרו התאבלה.

החליטה להפריח לזכרו.

מצבתו של הלילה הלבן מכולם/ נטלי עינב

דלת נפתחת אל הלילה הגדול.

והנה מופיע נער זר,כזה מוזר.

נמצא מפתח לעולמות אבודים,

רוחות ושדים יצאו במחול וגיל.

כהרף עין הלילה חלף.

המפתח נשמט ולתהום צלל.

נותר הריח הלבן,

הריח הממכר שזרם בדם.

זרקת עלי סכין אהבה,

הרחקתי אותך בעזרת חרבי הגדולה.

פרצה מלחמה.

נלכדתי בין טפריך החדים,

הנה הם החללים, הנה הם קרבים.

כל שברצוני לסגת אך היני שבויה.

זו הייתה תופעת מחתרת,

הופעה תמוהה ואכן הזויה.

ברחנו מעצמנו.

צבעתי הכל באדום עז

התחמקתי מהתכלת.

ואנו נפלנו בערפל שעפף את הלבבות.

לא מצאת אותי,איבדתי אותך.

ואחרי כל מה שעשיתי בשבילך.

זרקת אותי לזאבים המורעבים,

בעודי מטפטפת טיפות אחרונות של חיים.

ציחקקת עלי בצחוקך המדבק.

ואני את הלב שרפתי.

אהבה משוגעת, אהבה מופרעת.

אהבה ויש לה קבר.

זיכרון לילה צבוע בלבן...

ממשיך להתהפך לו בקבר של זהב,

שאותו חפרנו יחדיו, יד ביד.

קבורה.