זורמת עם סגול בעיניים...

אתה סתם חתול,

תמיד כזה מסטול,

לנשוך אתה אוהב,

עושה זאת מכל הלב.

מיאו...

אני יודע שאת בוכה,

עם רדת החשכה,

תפסיקי לנסות בכוח לרמות,

את לא טיפשה,

את רק ילדה שטועה.

מיאו!

תפקחי את עינייך,

תראי איזה שמים,

והמים השוטפים,

החיים די יפים.

מיאו...

למרות הקול שמעתי את הכול.

להאמין באמת,

זה דבר שכבר מת.

בריססססס.....

ילדה קטנה הייתה שקרנית גדולה , שחקנית מעולה. היו לה הרבה חברים מכל הצבעים, הם עלו על השקרים, הבינו שהיא רעה והפסיקו לדבר איתה.

הייתה סיבה לחרם.

ילדה קטנה הייתה טובה ותמימה והאמינה לכל דבר ולכן כולם צחקו ממנה ,כל חייה הייתה מנודה.

הילדה הרעה הבינה שלא משתלם להיות רעה והפכה טובה, אבל גם זה לא השתלם, אולי כי אלוהים...(יודע מי) זוכר.

ואנשים כבר לא אהבו אותה וכך שכחה איך להתנהג בחברה.

הילדה הטובה נשארה תמימה אבל קצת התבגרה, ולמדה איך כשמישהו פוגע קצת במילה קטנה, היא פוגעת פי שניים.

והתחילה להסתדר עם אנשים.

בקיצור משתלם להיות ערמומי, חצי טוב וחצי רע. או שאני סתם תמימה.

האגדה היא אבודה מתחילתה ועד סופה.

כל היצורים ביערות מתקוטטים.

רוחות וילדות קטנות קופצות

לשמיעת צלילים מן המעמקים.

האחראים הם אדונים נכבדים,

לבושים בחליפות מעור כבשים,

לכולם הם מחלקים, סוכריות קופצות

בשביל הבעיות , שלהן אין פתרון.

כי אחרי הכול  זה המוח האנושי,

מוח נחשי, תעלות ותלאות הוא עבר.

עבר, הווה, עתיד הכול שם זורם בפנים...

הופך אמת לבדיה, בכי לצדקה.

ואלוהים?

שומע?

רואה מפנים ומנתח.

זהו סופו של כל אחד- נשפט.

פתרונות אין אבל יש תשובה אחת!

מהכפור תפציע שמש ותגאל את הממלכה.

משיח של זהב יפציע, אור של כל תפילות העבר יפתיע.

תשובה קטנה, מחילה. נו באמת סליחה!

מצבתו של הלילה הלבן מכולם/ נטלי עינב

דלת נפתחת אל הלילה הגדול.

והנה מופיע נער זר,כזה מוזר.

נמצא מפתח לעולמות אבודים,

רוחות ושדים יצאו במחול וגיל.

כהרף עין הלילה חלף.

המפתח נשמט ולתהום צלל.

נותר הריח הלבן,

הריח הממכר שזרם בדם.

זרקת עלי סכין אהבה,

הרחקתי אותך בעזרת חרבי הגדולה.

פרצה מלחמה.

נלכדתי בין טפריך החדים,

הנה הם החללים, הנה הם קרבים.

כל שברצוני לסגת אך היני שבויה.

זו הייתה תופעת מחתרת,

הופעה תמוהה ואכן הזויה.

ברחנו מעצמנו.

צבעתי הכל באדום עז

התחמקתי מהתכלת.

ואנו נפלנו בערפל שעפף את הלבבות.

לא מצאת אותי,איבדתי אותך.

ואחרי כל מה שעשיתי בשבילך.

זרקת אותי לזאבים המורעבים,

בעודי מטפטפת טיפות אחרונות של חיים.

ציחקקת עלי בצחוקך המדבק.

ואני את הלב שרפתי.

אהבה משוגעת, אהבה מופרעת.

אהבה ויש לה קבר.

זיכרון לילה צבוע בלבן...

ממשיך להתהפך לו בקבר של זהב,

שאותו חפרנו יחדיו, יד ביד.

קבורה.

הגבעה שלי היא הסוד שלי,

אני פה לבד מתחברת אל האופק.

התום והטוהר מסנוור,

הייתי הולכת ומוקסמת מן הפרחים הסגולים והאדומים,

שהיו מופעים מידי קיץ וחורף.

אוהו!

חלום בהקיץ חלמתי.

האם מותר, האם אפשר?

איכן אבנה את מקדשי?

העולם שלי מתעתע בי

אף אחד לא יכול לעצור,

כי המים מושכים,

המים מבלבלים.

נופלת...

yours Sunshine