זורמת עם סגול בעיניים...

תביא כדור, לא אנלא מכור, זה רק התפקיד שמחייב, מחייב אותי למכור, למכור את הכאב שבליבך עדיין בוער, בלהבות כחולות וורודות שאת לבך כה אוהבות. הן רוצות עוד טיפה להרגיש את הדמעה שלחשה לך חידה, זו לא בדיחה. תחזיק חזק אתה מתנדנד. הכל הולך להסגר בין יאוש לתקווה, הכל הופך לבעיה שאת תשובתה אין הוא ידע, אולי בגלגול הבא.

אם היה נותן קצת מהכאב, אולי לא היה כל כך פוחד. מהיאוש והתפקוד זה לא דבר פשוט. יש בו המון, אולי זה מעט, אבל במילא זה כבר אזל, אזל כמו תכשיר זול במרקט. אולי זה הכל סתם דיאלקט,דיאלקט לא גמור ואולי גם אסור שישמע את שהיה את שנודע כאגדה. אגדה שהייתה יקרה שבדמך היא עלתה. באדום כהה דיממה.עד שלקחה אותו לעולמה בראותיה שאפה. חידה. אם היה יודע, שזה דבר לא סגור,שזה כמו רימון בלתי נצור, היה מפחד, וודאיי משקשק. נותן להכל להשפך כמו נהר זורם, כמו נחל המחלחל.הייתי נותן את הכלום בעד שזה לא יגמר, לתת מזה קצת, בלי כאב , הלוואי שלא יגמר בחולשה ,באהבה. זו עוד טעות, טעות מדכאה.

הוא לא ידע מה לעשות, המשיך ליפול. הוא רצה   לקרוא לעזרה, אבל האגו שלו כבר מספיק נפגע. הוא הגיע לתחתית ולא ראה את התקרה, הוא צעק וצעק. הוא רצה לרוץ, אך לא יכל לזוז, הסתכל לצדדים,אבל לא היה שם אף אחד דממה. הוא קפץ לתהום ומשם כבר לעולם לא יחזור.

הוא ידע שזו חידה , אבל לא מצא מוצא.

הוא יודע שאין אדם אחר, זה כל כך ממכר.

אולי בסוף היום תבוא לו בחלום, אשליה מתוקה, זו תהיה רק הזיה.

מציאות מחתרתית, זה כל מה שנשאר. הולך לחפש את שאבד בין הרים של כאב, הוא משקר... בעיקר לעצמו, לדעתו הוא איננו קיים.

זה רק הזמן, והוא כבר נעלם.

אין לו כוח, רוצה לברוח,להיעלם, להיכחד. שלא יבואו יותר וישאלו איפה אשתו שהלכה, האהבה שבעבר פרחה.

הוא ידע שאת האל הוא לא רואה, הוא עיוור, עיוור לאל.

הוא אחד כזה בלי שם, אף אחד בלבו את שמו אינו אומר.

כולם בורחים ממנו, הוא רצה שרק יקשיבו. אבל אין מקומו בין בני האדם, על כולם זה מוסכם.

הוא מנסה בכוח בכוח הוא מוצא איזה ידידה להיאחז בזרועה, ללילה אחד ואולי הוא יהיה לילה בלתי נשכח.

מחפש את האור, אבל הוא בדיוק ההפך זה כל העצב. הוא רוצה למצוא את אותה אחת שנעלמה, שאת ליבו לקחה במזוודתה.

אין עתיד, זה רק שיר מפחיד של דם ודמעות וניצוצות של נשמות.

אותה הוא ימצא בארץ מלנכולית אבודה, שם אחרי ההרים הגבוהים, אחרי מסע מפרך בין אבק צללים. שם לו מחכים.

וידע כי אין עוד מלבדו ושכח כי אן עוד מלבדו, ורק רצה אותו כי לא יכל בלעדיו , כי ליבו קרא בשמו.

השקט מסתיר את שיש להגיד, בין צללים של אמת וכאב ואמת, הכל כבר מת, אולי גוסס בהמן הזעק, שבלבו מתעלל

לו אין חלק אולי רק סדק שממנו הוא יקום, א ם אין בזה דבר אז סימן שהוא נפל.

נפל עמוק ואין מוצא, אין כל דרך חזרה,זוהי נפילה חדה ישר אל בטן האדמה... באש שלוחשת שאת עפרך מבקשת, גחלים לוהטות, שבערכך 

מעמטות. תן לי עוד קצת מהאש רק הלנה אל תתפוצץ. זה הרגש שמבפנים לוחש אותך מהפנט.

המשך בקרוב....

אבל בגדול,אני חובה הזיות שמיעה ומחשבות יחס. וזה הסיפור הקצר שלי.

יכולתי לפרט אין סוף וגם לערוך יותר טוב... אבל זה פשוט שחרור קיטור

איפה להתחיל...

אני סובלת מהפרעה סכיזואפקטיבית , נולדתי ככה רק שבשנות ההתבגרות החלו הסימנים החיובים להופיע. המחלה התפרצה בגיל 19-18. כאשר חוויתי הזיות שמיעה שהפריעו למנוחתי.

כל חיי היו לי הזיות שמיעה רק  שהם לא הטרידו אותי עד כדי כך שלא נרדמתי בלילה.

ההזיות שמיעה התגברו כשצרכתי קנביס בגיל 16, אך הם רק גרמו לאפתיות , אפשר לומר התקפי חרדה ורעידות. לא תמיד אבל בסיטואציות מלחיצות כן.

החיים עם המחלה הם מאוד בודדים, בנוסף לכך אני מאוד תמימה מה שמשך אלי נחשים.

חיי ירדו ממסלולם כשנפרדתי מהחבר שהיה לי מגל 16  עד 18 כמעט.

אני גרה בלוד, ובלוד איך נגיד אין אוכלוסייה כזו איכותית.

הייתי תמימה מאוד, והתחברתי עם מישהי, שאבא שלה הבטיח לשרוף לאימא שלי את החיים.

לא ידעתי עד כמה הוא רציני, הוא עשה את זה דרך הבת שלו.

היא הכירה לי בחורים ומבלי ידעתי לקחה להם כסף על סקס איתי, סרסרה אותי הבת זונה.

ואני בתמימותי חשבתי למצוא חבר.

הייתי  שרלילה לא קטנה, אבל זונה? שקל לא ראיתי מזה.

בגלל שיש לי בעיה ליצור קשרים אז את הקשרים שלי אני מוצאת באינטרנט, ועכשיו אני מבינה שהיא שלחה אלי בחורים באינטרנט.

היום אני שומרת נגיעה, מגעיל אותי לחשוב על סקס.

הרבה קשרים שיצרתי התפרקו בגלל המחלה והפראנויה.

והרבה דרכים נחסמו בגלל המכשפה הזאת שאבא שלה אמר שהוא ישרוף לאימא שלי את החיים.

חשוב לי להדגיש שהבחורה הזאת זה לא פרנויה זה שטן מהלך וקנאי.

אני בחורה אינטליגנטית הוצאתי בפסיכומטרי 548 בלי הקלות. ו-638 עם הקלות שקיבלתי בגלל המחלה.

התקבלתי לבר אילן לכימיה ראשי , ביולוגיה משני. אבל אורך החיים שניהלתי לא נתן לי להתמיד.

וגם הכרתי בחור שרק אמלל אותי כל התקופה.

זה נגמר בניסיון אובדני, לא סיפרו לי הרבה על מה שהיה, בלעתי הרבה כדורים, והזירוי אותי  שאקמול יכול לעשות נזק מוחי בלתי הפיך ותו לא.

כולי תפילה שהאבא שלה והיא יפסיקו להרוס לי את החיים, אח של אבא שלה היה שוטר, אז הם גם הצליחו להכניס אותי למעצר ב"צוללת" יומיים בערך.

על כלום סתם כי הם הפלילו אותי.

עד היום מתנהל משפט.

תחשבו איזה קשה זה לבן אדם עם מחלה להתמודד  מול מצב כזה.

הכרתי רק כראות באינטרנט, שיקרו לי על הגיל, ידעו עלי ידע מוקדם הכלל הרשת שלה.

צילמו אותי בתמונות פרובוקטיביות שהייתי מסטולה גמורה. בטוח הם מסתובבות איפשהו.

אני לא זונה ולא הייתי ולא אהיה זונה.

המחלה שלי גורמת לי לחשוב על כולם שהם כמוה, תחשבו אולי שגם זה פרנויה , אבל זה לא.

עשיתי הרבה סמים מגיל 19-21

אבל הפסקתי. והפסקתי גם עם הסקס המזדמן.

תחשבו איזה חיים קשים אלה, אין לך חברה אחת לבטוח בה, את בודדה, כל מה שמחזיק אותך בחיים זה המשפחה.

כל התמונות שלי כמעט אני מצולמת לבד, איזה מן חיים אלה ואני כבר בת 26.

יומולדת 20 חגגתי אני ועוד 3 קרובי משפחה זהו.

מה יהיה בגיל 30 המתקרב.

זה לא חיים.

איזה 8 ניסיונות אובדניים.

שבאחד מהם הלב כמעט הפסיק לפעום הזריקו לי אדרנלין ללב.

היום אני לא שותה אלכוהול אפילו.

זהו אני התחלתי חיים חדשים.

אני ביישנית וזה מכה ביצירת קשר. אני גם לא דברנית גדולה.

אני רואה עתיד לא וורוד באופק.

חיי בדידות נצחיים.

וזה קשה אני מנסה לברוח מהבחורה הזאת אבל עד שהיא לא תראה מצבה שלי היא לא תרפה.

אלוהים תעזור לי להתגבר על זה.

אני אפקטיבית, זה הצד הטוב של המחלה. אז אולי נתחיל משהו חדש.