אז משום מה גרמתי לעצמי להאמין שמישהו (שהייתי בקטע שלו לא מזמן) מהשכבה שלי דלוק עליי. קצת. בהכי קטנה. אמרתי לעצמי לא לפתח ציפיות ולא להתרגש, כי ברור שבשנייה שאני אתלהב מזה - הוא כביכול יחזור להיות לא דלוק עליי. אבל וואלק, לא הצלחתי. ואכן היום הוא הראה בי אפס התעניינות (ואם היה אפשר להראות מינוס, הוא היה לוקח את זה בשתי ידיים). אין לי ברירה אלא לבטל ציפיות ולהפסיק לחשוב עליו. לפחות היה ממש מצחיק בשיעור, הייתי קצת מסטולה מעייפות אז זה בכלל תרם ("אם לכל צורה היה מעמד, אז לאיזה צורה היה את המעמד הכי נמוך?" "
יהודים".)
היה סיפור איתו ביום-יומיים הראשונים: החברה החדשה שלו נורא נורא מפחדת ממני אז נעצתי בה הרבה מבטי מוות (סוף-סוף הוא הצדיק את ה"מבטים הנוקבים" שהוא אמר לי בזמנו) כדי להלחיץ אותה. היא מתרחקת ממני פיזית ולא מסוגלת להסתכל לי בעיניים, אשכרה אפשר להריח את הפחד שלה, וזה מצחיק בצורה היסטרית. מה את פוחדת? (פוחדת או מפחדת?) מה אני יכולה לעשות לך? לתת לך אגרוף, לקלל אותך? תינשמי. בקיצור, אחרי יומיים של צחוקים בין החברים שלי עליהם, הסתכלתי עליו ישירות כי במקרה התמקמנו באותו אזור והוא צעק עליי (אשכרה צעק) 'מה את רוצה?' (בלי. שעשיתי. פאקינג. כלום.), אז כמובן שלא הייתה לי ברירה חוץ מלחייך, לעשות אקדחים עם הידיים (כמו שעושים בפה-פה-צ'י תוך כדי קריצה) וללכת משם.
בכל מקרה, כמובן שלראות אותם (ואותו בפרט) לא עשה לי טוב על הלב אחרי חודשיים שלא ראיתי את הפרצוף שלו, אבל אני אתרגל.
פספסתי את האוטובוס (הגעתי לתחנה וראיתי אותו נוסע משם, חבל שהנהג לא צחק וירק עליי להשלמת האפקט הסופי) כי קצת קשה לרוץ עם צליעה, אז הייתי צריכה ללכת הביתה ברגל במשך שעה. נכון שככל שמתקרבים הדרך נראית ארוכה יותר או שרק אני ככה?
אגב צליעות, תנו לי להסביר - זוכרים שנדקרתי מקיפוד ים? כן, יופי, יש לי דלקת ברקמות (זה אשכרה הworst case scenrio). חזרתי להיות מחסן תרופות, ועברו כבר יומיים ואין שיפור.
הצד הטוב של היום זה כשהגעתי לבית-ספר בבוקר טל קרא לי, חיבק אותי וסובב אותי פעמיים באוויר - אין לי מושג למה, אבל זה ממש שימח אותי.
זה גם משהו.
עכשיו אני אסביר לכם למה הסיפור נחמד בעיניי. אני מתה על עצמאות, אני צריכה עצמאות. וכל חלק בסיפור הזה היה לפי ההחלטות שלי ולפי היוזמות שלי ובלי להיות תלויה או לבקש עצות מאחרים. הלכתי לבד לרופא, קניתי לבד את התרופות מכספי ושילמתי לבד על מונית הביתה (כמובן שזה שעדן הייתה בכל הסיטואציה שימחה אותי מאוד, אבל הייתי מסתדרת גם בלעדיה). וזו עצמאות ואחריות. לא הלכתי לבית-ספר למרות הזיהום, לא התקשרתי לאמא שלי כדי להתייעץ מה לעשות ולהלחיץ אותה סתם, לא נשברתי בגלל הכאב והלחץ, שילמתי מכספי על הכל ותפסתי פיקוד. שלא תבינו אותי לא נכון, אני תמיד ככה - אבל משהו בחוויה הזאת קצת העצים לי את התחושה הזאת, אולי זה כי פעם ראשונה שהלכתי לרופא בלי שהוריי ידעו על זה, אולי כי שילמתי על הדברים מהכסף שלי...
לך תדע. העיקר שאני מרוצה, נכון?
מתמטיקה הולך דיי בסדר בינתיים, הייתי היום מעופפת ממש אז אני צריכה להשלים חזק את השיעורי-בית (שאלון 807 לא נלמד מעצמו), והאמת שבפעם הראשונה מאז כיתה ט' בערך, יש לי מחברת מסודרת-מאורגנת-ממורקרת, אני מכינה שיעורי-בית ומקשיבה בשיעורים. זאת הייתה אחת ההחלטות שלי לי"ב, להשקיע במתמטיקה ולא להתרשל ולהתייחס אל זה חצי קלאץ' כמו שנים קודמות, אז בינתיים אני עומדת במשימה.
מקווה שהחבורה תצא היום (בא לי לנשק את עילי) (לא בקטע רומנטי או משהו),
צריכה קצת להשתחרר מהבאסות של השבוע האחרון (שהיה כמובן גם שבוע טוב, כן? אל תהיו פסימיים)
שלכם, סבטי.
נ.ב. בשלישי בצהריים דחיתי את יום המאה בלי סיבה מיוחדת, וברביעי בבוקר בקושי הצלחתי ללכת. עוד דוגמה חזקה ללמה אני מאמינה שיש סיבה לדברים. 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
