הרבה זמן לא כתבתי פה.
נראה לי כי אלה היו שבועיים דיי עמוסים - גם מבחינה רגשית וגם נטו, היו הרבה בחינות ומטלות.
אז אני אתחיל.
1. יש לי עבודה! אני עובדת ברולדין (מתחילה השבוע), זה 26 לשעה (הריעו למשכורת מעל שכר המינימום!) ומשהו כמו 2-3 משמרות בשבוע שזה מדהים כי זה אומר שיש לי עבודה אבל גם יש לי חיים. כן, אני אצטרך ללמוד ולשנן את התפריט קונדיטוריה (
) אבל בשלב זה פשוט נגיד תודה שיש לי זיכרון טוב. במילא זה עדיף על ללמוד שלושה תפריטים שונים ואיזה לחם הולך לכל מנה.
2. אגב, בכל הנוגע לצבא - אני מאבחנת פסיכוטכנית (יש! לא כלל צה"לי!); לא מסכימים לדחות לי את התאריך גיוס; וזה בעייתי כי בסוף יולי אני אמורה לעבור ניתוח השתלת חניכיים. אכן בעייתי. נראה מה הולך עם זה.
3. היו לי מספר בגרויות ובחינות מאז שכתבתי לאחרונה: הבגרות בספרות הלכה דיי טוב, טוב מאוד אפילו בהתחשב בעובדה שבקושי למדתי ו- אומייגד, כל-כך חפרתי שם! ברור שברגיל הייתי חופרת ומחרטטת בספרות, אבל הפעם לקחתי את זה מה זה רציני; המתכונת בהיסטוריה הלכה גם טוב, אליה כמעט לא למדתי אבל עשיתי לילה לבן ערב לפני (01:30-05:00 למידה, קמה ב07:00, ניגשת למתכונת ב09:00) וזה ממש עזר. אין לי מושג מה הציון שלי במתכונת אבל אני מוגשת על 94, אז אי-אפשר להתלונן; והייתה לי בגרות אחרונה בספורט! אחרי שפספסתי את כל המועדים (בגלל זימון וקרסול נקוע) ניגשתי למועד האחרון שאם לא הייתי ניגשת אליו אז הייתי צריכה לעשות את הבגרות המטופשת בזמן צבא. ניחא. 25 דקות רצף, קיבלתי 86 (9 סיבובים בהליכה מהירה), אז יופי טופי!
על הדרך הספקתי לקנות מתנה למורה שלי לספורט (שרשרת כסופה עם תליון אופל ממגנוליה שעלתה לי 129.5 שקל) כי אם נדבר דוגרי, הייתי חרא תלמידה וזלזלתי בה ובכל זאת היא נתנה לי הזדמנויות לתקן את הציונים שלי וניסתה לעזור לי. אם מגיע אז מגיע.
4. נקפוץ דקה מנושא הספורט לנושא מרכזי אחר שהלך בשבועיים האחרונים (מיד תבינו את ההקשר). אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אוקיי. הדרך הברורה ביותר להבהיר את עצמי היא להגיד שבשבועיים האחרונים התחלתי מגמת שינוי שעדיין נמשכת.
הכל התחיל ב-18 במאי (זה נשמע כה דרמטי) כשהתחלתי לדבר עם מישהו בצורה הכי אקראית ביקום - הוסיפו אותי לקבוצת וואטסאפ מסוימת, שאלתי שאלה לא חשובה בכלל (סטייל איזה יום היום), הוא היה הראשון לענות ולכן החלטתי לשאול אותו בפרטי אם הוא מכיר איזו להקה שאני אוהבת (בהנחה מוחלטת שהוא לא יכיר כי הם לא מוכרים). הוא בתגובה צילם לי את הקעקועים שיש לו של אותה להקה. מדהים או לא מדהים? לדעתי מדהים. שאלתי אותו איך הוא מכיר אותם, ענה לי שזה סיפור חיים שלם והאם הוא יכול להתקשר פשוט? ככה הדבר התגלגל לשיחת טלפון של 4 שעות על כל נושא אפשרי (סדרות טלוויזיה, 9גאג, המשפחה שלו, האקס שלי, חתולים, ספרים, you name it). נפגשנו לחצי שעה ביום המחרת והיה כיף, הייתה כימיה טובה והמשכנו לדבר בוואטסאפ שבוע עד שבסוף החלטתי להיות אמיצה ולהזמין אותו לסנוקר. אז ביום רביעי שעבר (לא שלשום) יצאנו לסנוקר והיה פאקינג נפלא, הוא היה מקסים ושנינו נהנינו כל-כך והיה ברור שיהיה מפגש המשך (בעיקר כי הוא שאל מתי ניפגש שוב).
דוגמה לכמה כיף היה: הוא חייל ואמור היה לקום בסביבות 5 בבוקר לבסיס, ולכן הודיעני מראש שנתפצל בחצות (נפגשנו בעשר) - בחמישה לחצות קבע שנתפצל בחצות וחצי; ברבע לאחת קבע שנתפצל באחת; באחת וחמישה אף-אחד מאיתנו לא זז, ובסוף התפצלנו באמת רק ב01:30. יעני, לא דמיינתי כיף ולא דמיינתי כימיה (הערה קטנה: משהו נורא מתוק שאהבתי אצלו, כל פעם שהוא ראה שאני צוחקת ממנו הוא פשוט חייך. מקסים). בכל מקרה, אחרי הפגישה קיבלתי הודעת בוקר-טוב - סבבה ולגיטימי. אממה, מאז לא קרה כלום. כלום! כתבתי לו אני והוא ענה קצת ביובש ואז הפסיק לענות. החלטתי לכתוב פעם נוספת, הבהרתי לו שאני בעניין של להיפגש שוב אבל זה כבר החלטה שלו ואני לא ארדוף אחריו או משהו. ו... זהו.
עכשיו מה הקאץ'? הקאץ' זה שפעם ראשונה בהרבה זמן שמתחיל איזה קטע עם בחור שמוצא חן בעיניי אבל (הקטע) לא מסתדר, ובמקום לאבד את הכבוד שלי - כלומר במקום לזרוק על הכבוד שלי על הקרקע, לדרוך עליו פעמים ספור ולהשתין עליו ואפילו לא בקשת - החלטתי שאני לא מוכנה פעם נוספת לאבד את הכבוד שלי בשביל בחור. אין, לא מוכנה. אני אחלה בחורה, אם הוא לא רוצה זה בעיה שלו ואין סיבה שאני ארדוף אחריי מישהו טמבל. ואשכרה עשיתי את זה, עמדתי בהחלטה שלי של לשמור על הכבוד שלי! עשיתי ניסיון לבדוק אם זה מסתדר, הבהרתי לו שאני בעניין ושזה החלטה שלו ושלא ארדוף אחריו או משהו - וזהו. סיימתי. לא המשכתי לסמס, לנסות, לא שברתי לעצמי את הראש על העניין הזה - פשוט סיימתי. ושוב, זה פעם ראשונה בהרבה זמן שאני שומרת על הכבוד שלי מול בחור and it's about fucking time.
וזה השינוי המדובר בעצם. כי התנהגתי בדרך בוגרת של בחורה מגניבה (אגב, הייתי מה זה מגניבה איתו בסוג-של-דייט שהיה לנו: לא הייתי הסבטי הרגילה מהחבורה שלה שיש לה קווי אופי ברורים וידועים, לא לא! הייתי הסבטי המגניבה - הייתי שקטה יותר ומסתורית יותר (ככה הרגשתי לפחות) ומה זה אהבתי את זה) שלא רודפת אחרי בנים ושלא מאבדת את הכבוד שלה, במיוחד כשאין סיבה.
וזה שינוי, וכמו לכל שינוי, גם לשינוי הזה כמה נגזרות:
האחת, באמת בזמן האחרון (לפני שכל הסיפור איתו התחיל) הרגשתי שאני כבר לא כל-כך מכירה את עצמי ושאני צריכה קצת זמן לבד לסדר לעצמי את הראש ולראות מי אני בכלל - והסיפור הזה באמת עזר לי לסדר את הראש ובאמת הבהיר לי קצת מי אני, או מי הפכתי להיות בתקופה האחרונה. זה עדיין לא מושלם, התמונת מצב שלי לגבי עצמי עדיין מטושטשת אבל בהחלט יש פה התקדמות.
השנייה, אני חושבת שאיפשהו שם גם רמת הנואשות שלי (לבנים, לאהבה, etc.) קטנה - אין לי דרך להסביר כמובן, זה משהו בראש אבל טוב שכך המצב.
השלישית, לא סיפרתי את כל הסיפור לעדן או לחברות, אלא שמרתי אותו לעצמי ולעוד 3-4 חברים כי לא רציתי להתלהב ממשהו שלא קרה אפילו. וזה היה כיף, אחרי תקופה ארוכה שבה עדן יודעת על כל מה שקורה בחיי, היה נחמד שיש לי קצת חיים סודיים. אני מתכוונת להמשיך עם הרצף הזה.
הרביעית, החלטתי לקחת את השינוי הזה גם למקום של ספורט ולהתחיל להתאמן. ואכן, אתמול ושלשום יצאתי למגרש הקרוב לביתי (מודה, הייתי צריכה קצת דחיפת מוטיבציה מגיא, אבל ניחא) והתאמנתי. היום לא אתאמן כי שישי בערב, אבל מחר כן. הגיע הזמן לעשות משהו עם עצמי, והאמת שאחרי אימון אני מרגישה )מבחינה נפשית) מה זה טוב עם עצמי.
5. סיפור מעניין: לפני שלושה ימים אני וחברה ישבנו במגרש ובהינו בבחור יפהפה שהתאמן. באקט הזוי של אומץ היא ניגשה אליו לפני שהלך (ואז התברר שהיא מכירה אותו, אבל זה לא קריטי) - אממה, מרוב לחץ (היא לא טיפוס שמתחיל עם בנים) היא אמרה לו שאני נדלקתי עליו. מביך! הוא מצידו אמר שהוא בקטע של מישהי אחרת אבל הוא ישב איתנו אחרי זה איזה שעתיים ודיברנו והתברר שהוא שמיניסט כמונו. יום אחרי זה באתי למגרש בלי כוונה להתאמן אלא סתם לראות אנשים רצים ולחשוב קצת, ואז פגשתי את גיא והוא שיכנע אותי ללכת להחליף בגדים ולבוא להתאמן איתו. אז אמצע האימון, אני כולי מתה כי לא עשיתי כלום עם עצמי במשך חודשיים, מזיעה את החיים ואדומה ברמה היסטרית - מי מנופף לי לשלום? נכון, החתיכי השמיניסט מיום לפני. אבל, בגלל שידעתי שהוא בקטע של מישהי אחרת, הראש שלי אמר על הזין ולכן לא התביישתי לדבר איתו כשאני אדומה מתה ומתנשפת או להבהיר לו כמה אני לא בכושר.
בשלב מסוים שלושתנו התפצלנו (אני, השמיניסט וגיא) ואני והשמיניסט נשארנו לדבר. אחרי כמה ניסיונות שכנוע מצידו התחבקנו (בכל זאת, לא נעים לחבק תפוח-אדמה אדום ומיוזע, אבל הוא התעקש) ואז סיפרתי לו על האידיוט מסעיף 3 כבדרך-אגב (מכירים את זה שמשהו משתנה בחייכם ואז נגמר ולפעמים פשוט צריך לחלוק בקטנה? אז ככה) והוא אמר שזה כנראה מפריע לי וניסיתי להסביר לו שלא, זה לא משנה בכלל, והתחבקנו שוב והוא הרים אותי תוך כדי חיבוק וצחקתי ואז *
הרגשתי את איבר מינו*. וואט!
ואז אחרי כמה שניות של חיבוק באתי להתנתק והוא התמהמה קצת בצורה שגרמה לי לחשוד שהוא רצה לנשק אותי. אבל אולי דמיינתי, במילא הייתי קצת בהיי מכל הספורט, אז כנראה שלעולם לא אדע.
נ.ב., זה אירוע שבמצב רגיל הייתי מספרת לעשר חברות שונות כשעדן בראשן. אבל הסברתי שאני כבר במצב שינוי - דרך אגב, זה לא רק הקטע של "רצון בחיים סודיים" שמונע ממני לספר, אלא גם ההבנה שזה באמת לא סיפור כזה מרגש או קריטי ושאין לי פה יותר מדי על ממה להתלהב. התבגרתי קצת איפשהו.
חזרתי קצת ללימודי איטלקית, אבל אל תתפסו אותי במילה; לפני כמה ימים מישהו התחיל איתי בתחנת אוטובוס (בצורה קצת קריפית אבל יולו); ישנתי היום 12 שעות האח הידד.
מקווה שתצאו היום ושיהיה כיף,
שלכם באהבה תמידית, סבטי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
