הבלוג של סבטי

אני חושבת שאני בדיכאון.
לא דיכאון קליני, מתמשך... יותר אפיזודה בודדת, חולפת.
בתקווה.

הכל קשה לי. אני מרגישה שאני נוסעת על ריק ויותר גרוע, אני מרגישה שלא אכפת לי מכלום. אפאתיה מוחלטת לכל מה שקורה.
מה זה משנה כבר? הכל חרא.
הפסיכומטרי חרא, ועדיין כשאני לא לומדת אני מרגישה אשמה.
אני מרגישה לבד.

אף אחד לא בשלב שלי בחיים, לא מבין אותי, לא מקשיב לי עד הסוף.
אני גוררת כל יום בחוסר עייפות ובחוסר רצון רק כדי להתחיל עוד יום בחוסר רצון ולקוות שאולי רועי יישמח אותי.
הוא עוזר, אבל אני אפאתית.
כך שהוא לא מאוד עוזר.

הלכתי לספרייה כי לא רציתי להיות בבית. כי לא ידעתי מה לעשות יותר עם עצמי.
בתכל'ס, הדבר היחיד שבא לי כרגע זה פיצה.
פיצה עם פטריות ואצבעות מוצרלה של דומינוס - לכאן הדרדרתי, זה הדבר היחידי שגורם לי להרגיש משהו.
ככה כבר שבוע בערך, עם ההרגשה. הדודא לפיצה התחילה רק היום.

אתמול בכיתי קצת.
בכי חרישי, של חוסר אונים, של קריאה לעזרה.
רק אז הבנתי שאני לא סתם במצב רוח רע, אני לא סתם מבואסת.
אני מדוכאת, במלוא מובן המילה.
כלום לא מעניין/טוב/מצחיק מספיק.
שום דבר לא שווה את זה.
מה הטעם?

ובגלל שאני כל-כך אפאתית, ובגלל שנים של הסתגלות מדהימה לתפקוד רציף על אף מצב נפשי קורס,
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי;
אני לא יודעת מה לעשות בכלל כרגע, אבל בטח שלא עם עצמי. או עם בן אדם אחר? חה.
לא נראה לי.
אז אני לא יודעת איך לתקן את זה.

אותי.

-

עדכון! (27.11, 18:48)
אחרי שכתבתי את הפוסט אתמול, קניתי פיצה (אישית עם תוספת פטריות ואצבעות מוצרלה) ונסעתי לאכול אותה באחד המקומות החביבים עליי, שטח חנייה מרוחק בקניון העירוני. אכלתי קצת יותר מחצי, שמעתי מוזיקה מימי התיכון שגרמה לי להרגיש (הרבה שירים של All Time Low מהאלבום Don't Panic, בעיקר), בכיתי, התחלתי לנסוע הביתה והמשכתי לבכות עם השירים כי הייתי צריכה לפגוש את רועי, צרחתי באוטו (מפתיע כמה אנרגיות יש בצעקה בודדת), פגשתי אותו, הלכנו לסנוקר, חזרנו אליי, התכרבלנו, עזרתי לו בכמה דברים בפסיכומטרי והלכנו לישון.
היום קמנו בערך ב10, התכרבלנו עד 12, אכלנו ארוחת בוקר ביתית (ביצי עין עם בצל, לחמניה מלחם מלא, סלט טונה וגבינה, וחצי כוס מים תפוזים) ואז חזרנו להתכרבל לעוד שעה וחצי. הרגשתי מאוד שלווה, חלמתי הרבה. אחרי שהוא הלך המשכתי לישון עד חמש וחצי, רגועה יותר, וחשבתי מה אני רוצה לעשות בשארית יום החופש שלי -
החלטתי ללכת לקנות ספרים של הרלן קובן וריבר ולשבת לקרוא אותם באותה נקודה אהובה. אחרי זה אני אחזור הביתה ואולי אראה סרט רומנטי חמוד שהחברות המליצו.
אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב.
הגלים שבתוכי הפסיקו להכות את שובר הגלים, ואני יותר רגועה.
הכל יהיה בסדר.

סבטי.
נ.ב. עשו לי סתימה באחת השיניים וזה כרגע התפתח לדלקת חניכיים. מנסה לא לחשוב על זה.