לפעמים אתה נקלע בשבריר של זיכרון, זיכרון שאתה כל כך רוצה לדחוק, רוצה לשכוח... ובשבריר של שנייה הוא חוזר, כמו מכה חזקה בראש זה מכה אותך,

כמו בומרנג שחוזר חזרה אחרי שהייתה בטוח שבחיים לא יחזור יותר, משהו קטן שמעורר אותו, מילה, שיר, תמונה, מקום או סתם ריח שפותח את ה"כספת" אחרי שנים שלא נפתחה...

וברגע שזה מגיע, כל כך קשה לברוח מזה שוב, כל כך קשה להשאיר את זה שוב מאחור, ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. 

לכל אחד יש את הסוד האפל שלו, יש את הזיכרון הזה שהוא בורח ממני כאילו אין לו עוד רוח חיים, לכל אחד יש את ה- "Demon" שלו.   

אנשים אומרים שלברוח זו טעות וצריך להתמודד, אבל כל אחד ברח מתישהו, וכל אחד יברח גם, כי יש דברים, שמוח האדם שלנו לא מסוגל אפילו להחזיק מעמד בו,

יש דברים שברגע שננסה להתמודד אנחנו נתמוטט על הרצפה, ללא כוח יותר, ללא רוח חיים, כי יש דברים שרגשות שהאנוש מרגיש, לא יוכל להחזיק מעמד בהם ויקרוס וברגים האלה עולה לי לראש,

" Welcome back home my demon of the past".