מוציאה עוד סיגריה מהקופסא
מחכה לאוטובוס שמגיע שעה אחרי כי נמאס לו לנסוע כמו אנשים שנמאס להם לחיות והבוקר קריר כשהם מחליטים לצאת ליער ולתלות את עצמם .
עוברת לי השאלה האם נהגי אוטובוס היו בוכים כשהיו רואים את הגוף המוצק והשלם מתנדנד כנגד חוקי הפיזיקה וגם בעזרתם, האם נהגי אוטובוס שלא השיגו דבר לומדים לפחות להתעמק בפרצופים הרקובים במידה מסויימת העולים אל האוטובוס כל יום ויום .אני מתיישבת במקום אחרי שהמוח שלי צורח ובועט בשביל שאני אתעורר מהמחשבות ואעביר את הרב קו המזוין .
השקיעה גורמת לי להתרכז פחות בריח הזיעה הלא נגמר באוטובוסים והגשם גם הוא.
בוההה בחלון וקצת יאוש יוצא ביחד עם שאריות הסגריה מהנשימה שלי ,לא מצליחה להבין למה אני ממשיכה לנסות להבין הכל ולמה אני לא יכולה להיות נהגת אוטובוס פשוטה ולמה אף פעם לא רואים נהגות אוטובוס באמת .
ירדתי 3 תחנות אחרי התחנה שלי בגלל שהרגליים שלי החליטו לצאת קצת מחוץ לגוף שלי ,אני יכולה להבין , מי רוצה לנסות להחזיק משהו שגם ככה יפול .
המוח גם הוא סירב לצייט והתחלתי להגרר ברחובות העיר ביאוש כלשהו לא מוסבר , האוויר הקר נכנס לי לעיניים כשהבכי ממשיך וממשיך לשרוף ולחסום את הגרון .אותו רחוב ראשי קצת מזכיר לי כל יום בו אני זוחלת ונופלת אחרי שהלב שלי מחסיר פעימה בגלל כימיה דפוקה במוח .
בסוף החלטתי להחזיר את הסגרייה לקופסא.