באור חיפשוך מלאכים רבים

APART FROM HIS DRAMA.

הפחד שלי הנוראי ביותר הוא תחושת "ביזבוז" של החיים,

לא לראות את החזונות האישיים שלי (חלומות) מתממשים.

יש מאבק מתחולל בתוכי בין החלק שיודע שכל מה שאני חולמת עליו מתגשם כהרף עין בזמן הנכון,

לבין החלק שנופל אל תוך ביקורת עצמית (דיי רדודה) וחרד לקיומו העצמי.

ואני רוצה, מכל ליבי, שהחלק המאמין ינצח. 

אני מתעקשת על כך שהרמוניה תשלוט יותר ויותר בהלך העניינים בחיי

ובכל אדם שאבוא במגע איתו

ונתרומם לתווים גבוהים יותר של בהירות ופתיחות ותקשורת

כל תחום בחיי מנגן מנגינה גבוהה יותר וזכה יותר מהמנגינה שנגנה קודם לכן

אבל זה לא אומר שזה קל יותר

זה מרגיש כאילו העור שלי נקרע לאיטו, נפרד מהגוף

אני מחליפה את עורי כמו נחש

זה כאבי תופת נשמתיים

שאספיק לעשות את הכל

מה היה קורה אם הארבע שנים האחרונות היו קורות אחרת?

או שהייתי נשארת עם מיכאל, היינו מתחתנים והיינו מביאים ילדים -

לא הייתי מאושרת איתו אם היינו ממשיכים ובטח הייתי מבקשת להתגרש. תרחיש גרוע.

או שהייתי נפרדת ממיכאל ואחר כך טסה לסקוטלנד או איסלנד. תרחיש לא רע.

לא נראה לי שהצלחתי למצוא את עצמי איפשהו. ואני עדיין מחפשת.

אני לא רואה את עצמי כקורבן. לעולם לא. אני לא מדברת עם אף אחד על מה שקורה לי,

מה שנמצא בפנים הוא יותר מידי בשביל מישהו אחר להבין.

הלוואי והייתה לי את דרך המלך להתרחק ממנו, פשוט לארוז תיק ולהתחפף מהסביבה שלו,

הנגטיבית כל כך

רק בגלל שהפאקינג ירח שלו בפאקינג גדי.

והשמש בעקרב שבו היה מתמוטט כפצוע שננטש על ידי "אהובת ליבו"

אבל האופק שור שבו מעולם לא היה מתנצל, ובמקום זה - אוכל משהו.

עד שלבסוף הוונוס בעקרב שבו הייתה ממוטטת אותו על הריצפה הישאר אל מפתן דלתי

ואני הייתי סוגרת בפניו את הדלת

והוא היה מתמרמר מקנא מתענה ועד מהרה לומד את הלקח

אמן

הלוואי ויכולתי להתרחק ממנו.

אני אחכה לו זמן מסויים, אבל לא נצח.