כמה שקשה היה לחזור למקום הזה שבו נלקחו ממני כל החלומות ומצד שני

כל החלומות שלי נוצרו כאן, במקום שבו הם נהרסו. כמה צפוי שאמשיך את המסורת

ואמשיך לכתוב על כלום, שום דבר ועל עצמי או על מי שהייתי רוצה להיות

המון דברים חוסמים אותי, אני לא אוהבת מחסומים אני אוהבת את החופש -

האדם המודרני רוצה להיות חופשי כל הזמן לא רוצה שיגבילו אותו, לא רוצה לסנן,

רוצה להגיד כל מה שביכולתו הרי אחרי שנים של שיעבוד ומלחמה האדם 

כל כך רוצה חופש - עד כדי איבוד גבולות.

לפעמים מה שרוצה לצאת ולהאמר צריך להישאר בפנים..

.

או שפשוט אפרוק אותו אל תוך בלוג ?

מה ככה מול כולם?

כן. מה רע? כולם עושים את זה עכשיו ובכל מקרה אף אחד לא יקרא.

ואם כן?

אז שיקראו, מה הטעם לכתוב לעצמי..