"היא תמיד כזאת שמחה, אני מאוד נהנית לראות אותה"

"כן, היא גם כל הזמן אומרת שהיא שמנה, היא מלאה אבל מושלמת"

"היא מאוד יפה, ילדה מושלמת ממש"

"אבל אילנה לעומת זאת ? אני לא יודעת מתי יש לה מצב רוח טוב ומתי רע.."

"כן, היא לא נחמדה כל כך"

-

אני אילנה, לעומת זאת. אני שונאת להיות אילנה לעומת זאת

שונאת להיות ככה, אבל ככה אני. קשה לי להתייחס טוב לאנשים שאני לא אוהבת

במסגרות שלי אני מצליחה להתאפק ולשמור את הדעות שלי לעצמי,

אבל כשאני לא בתוך מסגרת (אם זה צופים, בית ספר) אני לא מצליחה

אני לא צבועה - אולי כדאי לי להיות

"מה עם יגאל?" היא שאלה אותי כאילו אני האחראית על יגאל, אדם שבקושי הכרתי

לא יודעת מה שם משפחתו, לא יודעת מה הגובה שלו וכמה ילדים יש לו אם בכלל..

הייתי יכולה רק לנחש שהוא בן ארבעים וחמש ומעלה.

לא הבנתי מה הגברת רוצה אבל עניתי לה 

"מה אני אמא שלו?" בלי לסנן מילים, כהרגלי..

"ממש יופי, עכשיו איך הוא ידע שהלכנו" היא אמרה עוד המון דברים, לא הקשבתי

"לא יודעת אבל כשהוא יחזור אל תשכחי לחטל אותו,

הוא לא יכול להסתדר לבד לפי מה שהבנתי"

סתומה

כמה שקשה היה לחזור למקום הזה שבו נלקחו ממני כל החלומות ומצד שני

כל החלומות שלי נוצרו כאן, במקום שבו הם נהרסו. כמה צפוי שאמשיך את המסורת

ואמשיך לכתוב על כלום, שום דבר ועל עצמי או על מי שהייתי רוצה להיות

המון דברים חוסמים אותי, אני לא אוהבת מחסומים אני אוהבת את החופש -

האדם המודרני רוצה להיות חופשי כל הזמן לא רוצה שיגבילו אותו, לא רוצה לסנן,

רוצה להגיד כל מה שביכולתו הרי אחרי שנים של שיעבוד ומלחמה האדם 

כל כך רוצה חופש - עד כדי איבוד גבולות.

לפעמים מה שרוצה לצאת ולהאמר צריך להישאר בפנים..

.

או שפשוט אפרוק אותו אל תוך בלוג ?

מה ככה מול כולם?

כן. מה רע? כולם עושים את זה עכשיו ובכל מקרה אף אחד לא יקרא.

ואם כן?

אז שיקראו, מה הטעם לכתוב לעצמי..