אני לא מאמין שנפרדנו.
בעצם, אני כן מאמין. אמרתי לך, עוד שרק התחלנו, שאת צריכה זמן לעצמך ואולי לא כדאי שנכנס לזה עכשיו. לא הסכמת איתי, ואני נסחפתי, כמו שרק אחרייך אני יכול. ואז משום מקום, נעלמת לי. לא פיזית. ישנו ביחד, אכלנו ביחד, צחקנו ביחד. אבל ידעתי. ידעתי שמשהו לא בסדר.
אמרתי לך שככה אי אפשר להמשיך, תפתרי את התסביך שלך, אנחנו נפתור את התסביך שלך. אבל הוא צריך להפתר, ככה אני לא ממשיך.
זה קצת הכניס אותך לפינה, אבל לא ידעתי איך להתמודד עם זה אחרת.
החזרת לי את המפתח ויצאת בוכה.
כל הסופ״ש אני חושב. עלייך, עלינו. הייתי בטוח שאני לא אעשה את זה, אבל זה מרגיש לי נכון.
אני מאוד מאמין במה שכתבתי, אני לא אמור להלחם. אני אמור להיות חלק ממשהו. לא רוצה להרגיש שאני איתך כי נלחמתי, ואת שבויה. רוצה שתהיי איתי כי את רוצה אותי, כי את צריכה אותי.
אני מאוד מבין את הדרך שבחרת. אני עדיין חושב שזמן לעצמך זה לא דבר רע, אבל במצב שאנחנו נמצאים בו זה יגרום לך לאבד אותי, יגרום לי לאבד אותך.
אמרת לי שנלחצת, אבל מי לא?
אמרת שאת מפחדת לטעות, אבל מי לא?
אמרת שיש לך חששות, למי אין?
גם לי היו ספקות/חששות. עדיין יש לי. אבל זה נראה לי לגיטימי ובסדר. אף פעם אי אפשר לדעת לאן נגיע, השאלה אם שווה לך לעשות איתי את המסלול הזה, או לא.
אז כן, אני נותן מערכה אחת בקרב. להגיד לך שאפשר לעבור את השלב הזה ביחד. את לא חייבת להוכיח את זה לעצמך, אבל אז לאבד אותי. נמצא את הנוסחא הנכונה בשבילנו, בשבילך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
