וואו. הגיע הזמן. כבר מהחופשת חורף אני דוחה את הפוסט הזה, לא כי לא בא לי לכתוב.. פשוט כל פעם היה משהו שעומד לקרות ורציתי לכתוב על הכל ביחד. אבל גם עכשיו, זה אף פעם לא נגמר. אז החלטתי לעצור ולסכם את התקופה האחרונה פה. או יותר נכון, יש לי כמה שעות טובות להעביר ברכבת מאוסטריה בחזרה לקולג'.
אבל נתחיל מאיפה שהפסקתי, החופשת חורף. היה כל כך טוב לחזור הביתה, לנוח, לנקות את הראש. אבל שלושה שבועות הם כלום זמן, והם טסו בלי שהספקתי לשים לב, לא הספקתי לפגוש את כולם,או לקיים את כל ההבטחות.. הם יישארו לחופשת קיץ.
חזרתי לקולג', כבר בשנייה שהגעתי למגורים זה הרגיש כאילו מעולם לא הייתה חופשת חורף.
זה הרגיש טוב לחזור למשהו מוכר. לאנשים מוכרים ואהובים.
בשבוע שחזרתי הסתבר ששרה מפינלנד,זואי מאוסטרליה, רוזלי מצרפת ואני זכינו בתחרות אומנות אזורית, אז נסענו ביחד עם המורה לאומנות(היותר מידי מקסימה) לטרייסטה לאירוע.
מסתבר שאני זכיתי במקום שלישי בקטגוריית קולאז', מגניב ומשעשע.
אח"כ יצאנו לחגוג ארבעתנו בטרייסטה את הזכייה, היה כיף.
השבועיים הראשונים בקולג' היו ממש טובים, הרגשתי שדברים מתחילים לזוז, שמתי את האנרגיות גם על חברים וכיף, הקשר של נורסימה ושלי חזר אחרי תקופה שלא היינו ממש קרובות,התחברתי לאנשים חדשים והרגשתי שאני במצב מאוזן בין הכל
מפה לשם היה אפרוביאן וויק- אפריקה וקאריביים. עם סדנאות,סרטים,מופע מרשים ממש שלדעתי היה הכי טוב עד כה, וטעימות של אוכל מהאזור.
לא יצא לי לקחת חלק כל כך פעיל כי בשבוע הזה די הייתה לי נפילה.
פעם ראשונה שהרגשתי שאני ממש חולה פה. פעם ראשונה שהיה לי חסר שמישהו ידאג לי, בד"כ אני מעדיפה וטובה לעשות את זה בעצמי.
לא יכולתי לקום מהמיטה כמה ימים, כשאתה במצב הזה המחשבות מתחילות להציף אותך.
חשבתי על הלבד, על הגעגוע לסבתא שלי, ולאט לאט המחשבות התעצמו על מה אני עושה פה בעצם. האם טוב לי, האם אני עושה כאן את מה שחלמתי לעשות כשהגשתי מועמדות.
לא היה לי קל, אבל זה נתן לי מקום להבנה של כל מיני דברים ומקום להחלטות חדשות.
בשבוע הזה, מריה החונכת שלי ממש הייתה שם בשבילי. זה נתן תחושה טובה שכן יש פה מישהו שרואה ואכפת לו.
החלטתי שאני הולכת להיות אני פה. זה נשמע קצת דבילי, אבל לפעמים אני מרגישה שאני ממש לא מצליחה להיות אני, זה מוזר אבל איכשהו הביטחון העצמי שלי נעלם פה.
אז החלטתי ללכת על זה, על כל מה שאני רוצה.
החלטתי להיות אחד מהמארגנים של השבוע מידל איסט-אסיה, שכלל הרבה תעסוקה בזמן האחרון, מפגשים, החלטות,רשימות ועניינים, אבל אני אוהבת את זה. בערב מיקרופון פתוח האחרון שרתי שיר בספרדית עם סליה מברצלונה(לא, אני לא יודעת לא ספרדית ולא לשיר אבל יולו)
שיניתי סוף סוף את הפעילות האקטיבית שלי מריקוד ליוגה, וגיליתי שזה ממש כיף.
אבל לא זנחתי את הריקוד, וגיליתי שיש פה סטודיו קרוב! אז בחודש האחרון הצטרפתי לשיעורי היפ הופ שלהם, מאתגר לעשות שיעורי היפהופ באיטלקית.. אבל זאת הזדמנות טובה לתרגל את האיטלקית הרעועה שלי, לראות קצת אנשים מחוץ לקולג', מה שלפעמים שאנחנו שוכחים שקיימם בכלל. וחוץ מזה זה היפ הופ,וסטודיו ומוזיקה טובה. לא צריך יותר.
בין לבין קיבלתי 2 חבילות מהבית, שמאוד שימחו. לא רק אותי אלא גם את כל אוהבי הבמבה בקולג'.
נהיה לי קשר טוב עם רפאלה, אשתו של סימונה שהוא מורה לאנגלית בקולג'. בהתחלה בגלל הקבוצה של אמונה ודת שהיא פתחה. שפעם בכמה זמן אנחנו מתכנסים אצלה בבית ומדברים על נושא כלשהו ואיך הוא מופיע בדתות השונות. אני לא אדם מאמין במיוחד, אבל זה מעניין להיות שם ולהקשיב.
בקיצור, רפאלה לומדת עברית בטרייסטה, אמרתי לה שמתי שהיא תרצה אני אשמח לעזור לה עם השיעורים. אז היא הזמינה אותי אליהם הביתה בשבוע לאחר מכן, אכלנו ארוחת ערב ביחד רפאלה סימונה ואני. הרגיש משפחתי והיה כיף. אח"כ נשארתי לעזור לה עם השיעורי בית, אבל באיזשהו שלב זה נהיה שיעור משותף. היא הקריאה את הטקסים בעברית ותירגמה אותם לאנגלית כדי לראות שהיא מבינה, ואז אני ניסיתי לתרגם אותם לאיטלקית והיא תיקנה אותי.
וככה היינו איזה שלוש שעות, מדברות על איך היה היום שלנו בעברית ואיטלקית קלוקלת. חוויתי.
באותו חודש, היה קרנבל המסכות בונציה. אז אני נמצאת שעתיים וחצי מונציה ולא אסע?
אין מצב. אז באותה שבת מאיה מארה"ב ואני עשינו יום כיף בונציה.
שמנו שמלות יפות, ומסכות, אכלנו פיצה איטלקית אמיתית, וטיילנו לנו בונציה שהייתה כל כך יפה בקרנבל.
כולם עם מסכות ותחפושות מדהימות, מוזיקה, הופעות..
מייק,המנהל שלח מייל לגבי תחרות נאומים לתלמידים שבאו ממדינות קונפליקט, נאום משותף שקורא לשלום. אז החלטתי שאני הולכת על זה. בהתחלה הצעתי לנטלי מפלסטין, ומוחמד הסקנדייר שלה הציעה לאיתן, וככה יצא שכתבנו ארבעתנו את הנאום. נפגשנו כולנו כמה פעמים
כשבכל פעם שנפגשנו אנשים הסתכלו מהצד בפליאה, אבל זה היה מצחיק לראות את המבטים שלהם ונהננו מזה. דיברנו, כתבנו ביחד,כתבנו לחוד, איחדנו הכל. יצא טוב, הייתי גאה שהצלחנו.
ועכשיו אני מקווה שזה ייבחר.
אני מרגישה שדברים זזים ומשתפרים גם בלימודים, אחרי שכל מבחן בביולוגיה נכשלתי וקיבלתי 2 במבחן האחרון קיבלתי 4, אז אני עושה משהו טוב כנראה.
אז כמו שאמרתי עכשיו אני ברכבת בחזרה לדוינו, אחרי שבוע של הרפתקאות באוסטריה.
זה התחיל מהפרוג'קט וויק- פרוג'קט וויק זה מעין טיול שנתי של שבוע.מתחלקים לקבוצות וכל קבוצה מארגנת טיול בעצמה, מה עושים, תקציב וכו' והטיול צריך לכלול לפחות 2 פעילויות מהCAS זאת אומרת פעילות יצירתית/אקטיבית/התנדבות
אז אני הייתי בקבוצה שנוסעת לזלצבורג שבאוסטריה, להתנדב בחווה אצל משפחה שמאמצת ילדים ממצב סוציו אקונומי נמוך, ממשפחות קשות וסיפורים לא פשוטים בכלל. מעין חווה טיפולית.
התחלנו את המסע בשישי שעבר, נסענו באוטובוס ואז רכבת, זה עדיין מדהים אותי שככה אפשר לטייל בעולם ולעבור מארץ לארץ בקלות.
הגענו לזלצבורג וההורים של תרסה( המארגנת של הפרוג'קט וויק, שהיא כמובן,מזלצבורג) הגיעו והתחלקנו ל2 מכוניות ומונית שנינה(מונטנגרו) אמיליה (מקסיקו) ואני נסענו בה לחווה.
בדרך הכל היה לבן, עלינו למעלה להר וזה היה נראה כמו חלום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי כמות כזאת של שלג. הגענו לחווה, אם להיות כנה הייתי בטוחה שאנחנו הולכים לישון בתוך החווה ביחד עם האסם והחיות.. אבל הגענו לבית כל כך חמים נעים ויפה.
וזה היה יותר מידי יפה בבת אחת.
בבוקר התעוררנו כשבחוץ יורד שלג והכל הכל לבן, אכלנו ארוחת בוקר, האמא נתנה לנו דף עם משימות לאותו יום, לגלות כמה שיותר על החוה, על הילדים ועל המשפחה. דבר מאתגר לאור העובדה שרובנו לא יודעים גרמנית.,
הילדים עשו לנו סיור בחוה, טיפלנו וסירקנו את הסוסים, ואחכ לא יכולתי להתאפק והתחלתי מלחמת כדורי שלג.
אחד הילדים שמהשפחה מאמצת, דניס(בן 7) נפגע מהכדור שלג שלי.. הוא התחיל להשתגע.
היה לי קשה לראות את זה, אני יודעת שזה לא שאני עשיתי משהו לא בסדר, אני הרי לא מכירה אותו ואת הסיפור מאחורה. אבל היה לי קשה שלא יכולתי לבקש סליחה או רק לתקשר איתו, גרמנית זה לא הצד החזק שלי. אבל ניסיתי להראות לו במבט שאני מצטערת. ושאלתי אם אנחנו חברים, הוא אומר ניין (לא) ואז חייך וצחק וזרק עליי כדור שלג. הכל בסדר :)
אח"כ בנינו איש שלג ביחד( ליתר דיוק אשת שלג), העברנו את היום במשחקי קלפים, עשינו טיול ארוך על ההר, לתצפית על זלצבורג, היה קסום. על ההר לימדנו את המשפחה לשחק נינג'ה גיים. אח"כ המשכנו רק תרסה,ג'ון,נינה, אמיליה ואני לטייל וכמעט הלכנו לאיבוד.
הגענו הביתה מותשים, אחרי הארוחת ערב הצטרפנו ל"מעגל משפחה" שהם עורכים כל ערב. כל אחד צריך להגיד תודה על משהו שהיה לו היום, שרנו שירים בגרמנית(או לפחות ניסינו), ואח"כ נשארנו רק אנחנו והאמא לשיחה,לסכם את היום.
היא סיפרה לנו את הסיפור של דניס, שנולד לאבא אלכוהוליסט ואמא עם מחלת נפש. הוא עבר ילדות לא פשוטה בכלל. כשהוא הגיע לבית שלהם הם היו צריכים ללמד אותו לדבר, ללכת, להבין דברים פשוטים כמו כן ולא.. הוא עבר ילדות לא פשוטה בכלל.
בהמשך הפרוג'ט וויק, המשכנו לטפל ולהאכיל את כל החיות בחוה, עשינו רכיבה על סוסים וחמורים, אני רכבתי כשדניס מחזיק בי מאחור, ובלי יותר מידי מילים לא הפסקנו לצחוק לאורך כל הדרך. קיבלנו אתגר מהאמא לבנות פיל משלג. עמדנו במשימה לא רע בכלל.
שיחקנו קלפים וכל מיני משחקים ביחד, ביחד קישטנו ביצים לחג האיסתר שהיה ממש כיף..
אחרי כל זה הם הלכו לשחק מחבואים באסם, אבל נינה ואני הרגשנו שאנחנו צריכות רגע לשבת,לשתות תה ופשוט לדבר. מצד אחד מאוד התלהבנו והערכנו את מה שהמשפחה עושה. אבל מצד שני משהו לא הסתדר לנו, חיפשנו לראות קצת חום ומשפחתיות, והרגשנו שהאמא מתייחסת אל המשפחה כאל "עבודה",שזה נכון במובן מסויים.. אבל זה הרגיש שהם חיים במין תוכנית נוקשית יומיומית שהיה לנו קשה לעכל. אני אישית הבנתי את המטרה מאחורי כל פעילות והאורך חיים הזה, פעילות אקטיבית בבוקר לשחרר אנרגיות, ופעילות יצירתית כריפוי בעיסוק וכו' וכו'. אבל הרגשתי שהם כופים את אורך החיים המאוד מסויים הזה על הילדים, ובאופן אישי אני לא בטוחה עד כמה "התוכנית" הזאת מתאימה לכל הילדים שם, והאם זאת הדרך הנכונה.
והגיע הערב, מעגל משפחתי עם שירים ותודות, מפגש עם האמא לשמוע על שאר "החבילות" שהילדים נושאים על גבם, לא פשוט.
אח"כ נשארנו אנחנו לתכנן פעילות למחר, תכננו חפש את המטמון כשכל אחד מאיתנו מתחבא במקום אחר בחוה ונותן לילדים משימה/ פעילות לעשות.. כשציורים של המקומות הם הרמזים.
בתחנה שלי אני נתתי לילדים קוד צופן שהכנתי, כשכלכל אות בגרמנית יש סמל והסמלים יוצרים משפט- שיהיה לכם בהצלחה, או משהו כזה ;)
המטמון היה ציור של כדוה"א שהכנתי, עם משפטים ומילים מכל השפות שלנו. אה וממתקים כמובן.
לאחר החפש את המטמון האמא לימדה אותנו איך להכין ציפורים מסוג של צמר, אחלה ריפוי בעיסוק.
אכלנו צהריים, נחנו.. ג'ון, קמיליה, נינה ואני הצטרפנו לשיעור רכיבה על סוסים, בסופת שלג מטורפת. היה קר ומגניב.
כשחזרנו לבית שיחקנו שוב נינג'ה גיים עם הילדים ואני לימדתי את כולם לשחק וואה. (תודה מכבי)
שתינו שוקו חם ביחד, ואמיליה ואני דיברנו עם שני הילדים בנדיקט וסימון. הצלחנו להביך אותם כשהתחלנו לשאול על בנות;) זה תמיד עובד.
לאחר כל הטקס של הערב, סיימנו להכין את הציפורים ביחד עם האם, עשינו סוג של דמיון מודרך עם אבנים שהיא הביאה לנו.. וככה אותו היום נגמר.
ביום האחרון, התעוררנו עצובים לארוחת בוקר אחרונה, בילינו כמה שעות עם הילדים באסם, ארזנו, היה לנו מפגש אחרון עם האמא, היינו צריכים לצייר ציור- בהתחלה מה הבאנו לבית הזה,ואח"כ מה היינו רוצים לתת לעולם. עמוק.
היא הביאה לנו גלויות,ושרנו שירים, נפרדנו מהילדים.. היה עצוב.
לא בטוחה עד כמה הצלחתי להביא את עצמי בשבוע הזה, העייפות מדוינו נחתה עליי שם, וגיליתי שתקשורת זה אתגר לא פשוט. אבל הייתה לי חוויה אדירה,למדתי המון.. זה גרם לי לחשוב קצת על מה אני רוצה לעשות בעתיד שלי, וגם כל מיני לקחים על עצמי. וכמובן המון פעמים ראשונות שחוויתי בפרוג'קט וויק הזה
ביום האחרון לפרוג'ט וויק נסענו לעיר עצמה, לבית של תרסה, טיילנו בעיר,ביקרנו במוזיאון מוצרט, רצנו כשאנחנו אוכלים המבורגר(צמחוני) להופעה של מוזיקה קלאסית. מאוד קלאסי, אין ספק.
משם המשכנו למיוזיק בר מקומי, וחזרנו מותשים לבית של תרסה.
ביום שאחרי התעוררנו מאוחר בבית של תרסה, נחנו טוב.. חלק חזרו לקולג' וחלק נסעו למקומות אחרים ( לונג וויקנד) , אמיליה ואני המשכנו לוינה. 20 דק' לפני הרכבת נזכרנו שצריך לצאת, תרסה אמרה לנו שזה בלתי אפשרי לעשות את זה. אבל אמרתי שאין מצב ושאנחנו עושות את זה. וככה אמיליה ואני רצנו ברחובות זלצבורג עם המזוודה, לאוטובוס ומשם לרכבת, לא הפסקנו לצחוק בדרך כי זה הרגיש כאילו אנחנו חלק מהמירוץ למיליון או משהו.
אבל עשינו את זה!
עברו שעתיים וחצי ברכבת, והגענו לוינה! פגשנו את דוד ( קרוב-רחוק משפחה שלי)
וביחד נסענו לבית שלו ושל משפחתו- קריסטה אשתו, פול וליב הילדים.
כבר בערב עשינו סיור באוטו בוינה, כשדוד נותן לנו טיפים והסברים על וינה, לא ידענו מה לעשות קודם.. ויש רק שלושה ימים..
שלושת הימים היו נפלאים. הרגיש טוב לטייל בעצמנו, לנווט בעצמנו, ברכבת התחתית וברחובות. כמו תיירות למופת הסתובבנו עם מפה ומצלמה.
ניסינו להספיק כמה שיותר, רצות מפארק לפארק, ממוזיאון ההיסטוריה למוזיאון אומנות מודרנית, לבר, לגלגל ענק, לפלאפלייה ( כן,כן.. המקסיקנית היקרה שלי למדה איך מנגבים חומוס), למסעדה אוסטרית מקומית, לפרלמנט, ולטירה, לגן חיות, למרקט יד שנייה מגניב וגדול, להחלקה על הקרח.. דיברנו הרבה עם קריסטה ודוד, ועשינו כיף עם הילדים המקסימים שלהם.
שרנו שירים בספרדית לאורך כל הדרך, הצטלמנו, ערכנו שיחות נפש ארוכות..
ואני שמחה על הכל הכל. הרווחתי חברה מדהימה. וחוויות מדהימות.
אז את הפוסט הזה אני כותבת מהרכבת מאוסטריה לאודינה, אח"כ ניקח אוטובוס לקולג'.
כל כך כיף לנסוע ככה ברכבת ולראות את הנוף המדהים הזה לאורך כל הדרך,
צוחקות מהדרך בה אנחנו חוגגות לנו את יום האישה הבינלאומי, אוכלות תותים ברכבת, אחרי שבוע מדהים מלא בהרפתקאות.
אנחנו בדיוק מדברות מה עשינו לפני שנה מהיום. ה-8 למרץ. באותו יום היא חתמה על המסמכים לקולג', ואני, בטח הייתי בבית ספר וחלמתי על יודבליוסי ועל לטייל בעולם.
והנה זה קורה.
אני מלאה ברגשות מעורבים על החזרה עכשיו לקולג', עצובה כי זה אף פעם לא כיף לחזור מחופשה ללימודים וללחץ שבשלושה שבועות הקרובים נרגיש ובגדול- שבוע מידל איסט-אסיה,
נשף, ג'נדר וויק, הבטחות לאנשים, וצריך ללמוד וגם לחיות.. MUN,
אבל זה לחץ מסוג כיפי, ומה שבטוח, הולך להיות מעניין
בהצלחה לכל המתמיינים לשלב השלישי!!!( מסוקרנת כבר לדעת מי הולך להיות הפירסטייר שלי, איתן אל תעלב הכל מאהבה)
פיס אנד לאב
נועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
