אני כבר כמעט שבוע בחופשת מחלה כי הגוף שלי בוגד בי

ויצא לי לחשוב על החיים ובעיקר עוסקת בלהיות פסיכולוגית של חברים קרובים.

אני נהנת מהפעולה הזו, של לעזור, גם אם זה סתם לשמוע ולתת קצת עצות מכוונות.

תוך כדי שאני מקשיבה ומייעצת, הדמות של עצמי עולה לי והדרך שעשיתי.

האמת, זה לא הרבה. קיבלתי את מי שאני, הבנתי מה מגיע לי וגידלתי את הביצים כדי להשיג את זה.

הייתי ביישנית, קלאמזית, שלא יודעת מה בא לה, תמיד שקטה תמיד בצד, שומרת את השיגעון שלי לעצמי. עם הזמן למדתי שהשיגעון הזה והקלאמזיות זה מה שאני ואת זה אני לא יכולה לשנות, ודווקא מתאים לי להיות זו שקורים לה דברים הזויים שמצחיקים את כולם. אני מחבקת את המוזרות שבי. באמת אוהבת אותה.

ליגבו של לפני שנתיים קברה את עצמה באדמה.

כולם אומרים לי שהשינוי התחיל לפני שנה אבל הבוסט הרציני הגיע עם בייב.

וככה יודעים שזה אמיתי וטוב, זו זוגיות שנותנת לך מוטיבציה להיות הכי טובה שאפשר בעיניים של עצמך. זו לא אהבה מטורפת כמו הקודמות, זו אהבה אמיתית. ואני חושבת שזה חלק גדול מהעניין.

אני ליגבו, מקללת בשפות זרות, נופלת הרבה, רוקדת כמו רובוט שעובר שבץ, פרנואידית, מוזרה, עם שיער ג׳ינג׳י מבחירה.

ואני אוהבת את זה.