חייבת עזרה. פסיכולוג, נוירולוג, או משהו מהדוקטורה הזאת. 

לא הגיוני שאחרי כל כך הרבה זמן הגוף והנפש שלי חוזרות לרכבת ההרים שכבר הספקתי לשכוח. 

ודווקא עכשיו שטוב לי, שאני מרוצה מהבחירות שלי בחיים. 

אני על האנקונדה והיא עולה ויורדת במהירות שיא, חונקת ולא משחררת בשום מחיר.

חמקנית שכמותה. 

תוקפת בהפתעה ולא מוכנה לעזוב.

כמו שאחי היה תוקף אותי בלי אזהרה מראש במתקפת דיגדוגים, כל הגוף התכווץ ונדרך. 

בדיוק כמו אז, רק שאין דיגדוג. 

במקום האצבעות העדינות תוקפות אותי אלפי סכינים.

זה לא משנה אם אני ערה, ישנה, לבד או עם אנשים.

אותה זה לא מעניין.

אז ברוכה השבה, חברה ותיקה. 

אל תרגישי בבית עדיין, טוב?