אני זוכר, הייתי בן 18, חורף. חגגנו על גג של ילדה מהשכבה שלי. המון אלכוהול היה שם, וכמובן איך לא, אני הייתי צמוד לבקבוק אחד.
שתיתי ושתיתי ושתיתי.
ואז הוא שלח לי הודעה- מה מצבי? מצבי שיכור, אהבתי לקרוא לזה ללא תחושה בשפתיים. אז גם התחילו השידולים למיניהם.
ניסיתי להתחמק ולא ליצור קשר, אבל מאוד מהר מצאתי את עצמי על הרכב של הבחור, מסוחרר עם בקבוק וודקה ביד.
מיד היד נשלחה לכיוון המכנס שלי ואיך לומר? השתתקתי. ביקשתי רק דבר אחד- לא פה. לא ליד כולם.
אז הוא התחיל לנהוג. נסענו לכיוון צפון והדברים היחידים שאני זוכר זה המזגן על חום שהכה בפניי, הידיים שלא הפסיקו למשש ולגשש והינשוף שנדרש לבצע בדרך ומיד אחריו המשפט בגיחוך - זה קצת מוזר כששוטר מבקש ממך לנשוף לצינור שלו.
הגענו לדירה שלו, הטעם שלו היה מתכתי, מחניק וחודר.
מיד נזרקתי למיטה, חסר תחושה. הראש מטלטל והגוף מתערטל, ידיים נשלחות, ידיים חודרות ואני? מה יש לי לעשות מלבד- להתמסר.
היד המלטפת, מצד אחד חמה ומצד שני זרה, עוטפת את כל גופי, כאילו היה שלו מרגע לידתי.
והמשפט שמהדהד בראש, מלווה בדמעה מטפטפת- אתה מרגיש את זה? זה הזין שלי בתוך הגוף שלך. והטעם, הטעם המתכתי.
אני לא זוכר כמה זמן שכבתי שם, משותק, משחק, מנסה לשתף פעולה כדי שפחות.. יכאב.
ברגע שקם מעלי, הרגשתי את הקור, את הזוהמה. רציתי שיחזור ורק כדי שיהיה לי פחות לבד.
על קצות האצבעות הגעתי לאמבטיה וכל מה שרציתי זה להתנקות, לדרוש מהמים לשטוף את כל הצרות, קולו מגיח מהמטבח שואל אם אני רוצה קוקטיל או צ׳ייסר ואני בנתיים בוכה באמבטיה, למראה הדם שניגר מידיי, הרי אחרי חוויה מלאת תחושה אגרסיבית שכזו- אני חייב להרגיש כאב.
אני זוכר, הייתי בן 18, חורף. משם הכל כבר נורא פשוט, אני במיטה שלי בבית שוכב המום.
שאריות של הנגאובר וטראומת ילדות. לילות ללא שינה ולילות של השלמה. ככה אני זוכר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purkinje