השנה אני חוגג.
התקדמות מסויימת, פריחה קלה.
זו ללא ספק הייתה השנה הכי אינטנסיבית שלי בכל כך הרבה מובנים - אם זה בפתיחות המינית שלי, החשיפה לקבוצה, ההתקדמות ההדרגתית לחשיפה.
והחשיפה ממשיכה באבחנה הבריאותית שלי ועיכול כל העניין.
זה עדיין לא שם. אם הייתם שואלים אותי לפני 4 שנים,
הייתי אומר לכם שאני מעדיף להתנדף מהעולם מאשר להפתח ולהחשף בנושאים הללו כלפי חוץ.
אבל זה קרה, בעל כורחי, לשמחתי?
אני עוד צריך להשתכר כדי להאמין, להתמסטל כדי לאפשר להרגיש, לעשן כדי לכאוב.
את חגיגות שבוע הגאווה אני פתחתי בסטוץ סוער בו נקרע הקונדום. בדיקת איידס אתם שואלים? למי אכפת. עפרה חזה 2 זה אני.
אחלה דרך לפתוח את שבוע הגאווה ובטח לסגור את השנה שבה הכי הרבה התקדמתי בנושא הזה.
הכל אפור וחמצמץ, כל טעם שונה בפה מרגיש זר, הטריגר למאניה החדשה.
ואיכשהו בכל הפרסומי גאווה האלה, כל הפוסטים הכביכול 'מעודדים', רק צובטים וגורמים לי לרצות לקפוץ מהחלון.
אני עוד רחוק שנות אור, רחוק מרחקי גלקסיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purkinje