השעה 6:15.
אני מסתכל על השמיים שלאט לאט הופכים את צבעם משחור תהומי לצבע ורוד-סגלגל עד לכחול בהיר אופטימי שכזה.
לוקח שאיפה מהסיגריה ומרגיש איך השאריות של מגוון הסמים שעברו בי היום לאט לאט מסתננים את דרכם מהדם, אל הכליות החוצה.
הדרך כבר מוכרת, לצערי או לשמחתי.
אחרי עוד התקף חרדה, ממיני רבים כאלו ששבו לבקר בתקופה האחרונה, אני מבין שאני כבר לא על קצהו של הקרחון, אלא ממש גולש עליו לאיטי אל עבר המכה הכואבת שבתחתית. בסוף אגיע לתחתית וארגיש את הגונג, השאלה היא מתי ובאיזה אופן?
לפעמים הרגשתי אותה תחת שיכרון החושים של אביזרי עזר חיצוניים כמו כדורים ושתיה מוגזמת. לפעמים הרגשתי אותה במהירות של 200 קמש על כביש עירוני. לפעמים במיטה עם גבר זר. לפעמים במגע של זוג ידיים חונקות שעוצרות את מחשבותיי.
רק איזה אופן הפעם?
אני מתחיל להתעייף שוב מהצבעים המשעממים של השמיים ורעש הציפורים בשעות שכאלה.
כשהראש כבר די מסוחרר מתזונה לקויה, הרבה שנאה עצמית ומעט חומרים ממכרים אני לוקח שאיפה נוספת מהסיגריה.
לפעמים אני אוהב לדמיין את התחושה של החשכה שאופפת את הריאות שלי בכל שאיפה- איך כל גרגר של שחור עוטף חלק נוסף במערכת הזו.
בחושך נעים ובטוח, אפל אך מושך, מסקרן ומזמן, מוסתר וחשוד.
אנשים אחרים אוהבים להסתכל על העבר בהתרפקות שכזאת. בזמן הזה אני מצליח להריץ ולראות בראשי את כל הפנים של האנשים שחלקתי איתם את מעט האינטימיות והכבוד העצמי שנותר בי, לאחר שימוש נוסף חסר כל ערך וטעם.
שאיפה אחרונה מהסיגריה.
אני היא משחת שיניים בשאריתה האחרונה, במעט שנותר בי, מתקפלת ומצטמקת כדי לספק לכם עוד קצת מהטעם שלי.
אבל בסופו של דבר מה איתי? דיני בפח כמו כל האחרות.
״הצוהר הולך וקטן
ודלתות בפניי נסגרות
שמי אינו אליסה
וזו אינה ארץ פלאות״
לחיי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purkinje