בשדה, מאחורי הפינה המוכרת של השביל היא הבחינה היום במשהו שונה. היא הלכה עם שמלת גופייה ארוכה ולבנה, שיערה הבהיר היה אסוף בקוקו נמוך ומרושל. תיק הגב שלה נגרר על הרצפה אחריה ונעלייה השחוקות כמעט ולא השמיעו קול. היום הראשון של הלימודים. כולם כל כך מתרגשים!
היא לא הבינה ממה. היא שונאת את בית הספר. לשבת בכיתה כל היום ולספור כל שנייה. כל תזוזה של המחוג בשעון. זה מוות בייסורים קשים, לדעתה. ובגלל זה כל כך שמחה כששמעה את התזוזה ההיא מאחורי הפינה המוכרת בשביל.
היא לבשה את התיק על הגב והתקדמה בשקט. היא ראתה את הצל של מי שעומד שם, אבל כשהתפרצה לשם בכוונה להפתיע את האדם, הופתעה לגלות שאין שם אף אחד. חבל.
היא קיוותה שזה דרו. הוא היה סובל את הנאומים שלה. והם לא נאומים בכלל. הם בסך הכל היא, שמדברת.
אבל שוב, הוא בא והולך כמו הרוח. היא משכה בכתפיי והמשיכה ללכת, מעמידה פנים שאינה יודעת מי זה. זה לא דרו, לצערה.
זה מישהו שמחכה להזדמנות, והיא לא מתכוונת לתת לו אותה עד שיהיו לבד. שיישתגע מרב המתנה.
היא הלכה אל בית הספר והתעלמה מחיוכי המורות. אמרה שלום לאנני, אחותו הקטנה של דרו. המשיכה בדרכה לכיתה והתיישבה במקום הקבוע שלה, שאף אחד לא מעז לגעת בו. דרו הבריז מהלימודים, כרגיל. התלמידים ישבו בכיתה חבורות חבורות ושוב שמעה היא משהו לידה. ושוב הרגישה שמשהו שונה. עכשיו הייתה בטוחה שזה הוא, אבל לא הראיתה לכך סימן. שיחקה את התפקיד של הכבשה התמימה,
וחייכה מבפנים. שאר יום הלימודים עבר בשקט ובאיטיות. איטיות כואבת. מאוד. 3, 2, 1...
הצלצול הגואל נזכר להגיע! היא קמה מהשולחן במהירות ובהקלה שזה נגמר סוף סוף. הלכה הביתה כמעט בריצה, והגיעה לשדה. פלשה עמוק יותר ויותר לתוכו, אל תוך העשב הירוק שהגיע עד לכתפייה. כל הזמן היא שמעה רעשים מאחוריה. למרות שהשביל היחידי בעשב היה השביל שהשאירה בעצמה, היא ידעה שהוא עוקב אחריה. הוא עקב אחריה כל היום. שקט ומוסתר בפינה עם היכולת המעצבנת הזאת שלו. דרו ייתעצבן על זה שהיא נפגשת איתו, אבל דרו לא יכול לעצור אותה. ולא אותו. אותורק היא יכולה לעצור, כי רק לה הוא טורח להקשיב.
כעת היא יודעת שהוא עומד מאחוריה ומחייכת חיוך קטן.
"בפעם הבאה, איינשטיין," היא אומרת. "תסתיר את הצל שלך."
קטע ממש ישן שכתבתי. אני מתגעגעת לאתגרוני כתיבה ולתחרויות אז אם מישהו מכיר כמה - תודיעו לי 
עד הפוסט הבא 
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Joe