סיפורים בהמשכים

"טסה, איפה את? תעני לי בבקשה."
"טסה, למה את עדיין לא בבית?"
"טסה, פספסת את המבחן ומר הווארד הולך להרוג אותך."
"טסה?" הקול של ריאן נשמע מהוסס מעט, אני מחייכת ודמעות נקוות בעיניי. "את מתחילה להפחיד אותי. בבקשה תחזרי."
"טסה, כולם מחפשים אותך. תעני כשתשמעי את ההודעה."
"טסה," דודה וויטני צועקת לתוך הטלפון. "חסר לך אם אני לא מוצאת אותך אצל אחיך! בבקשה רק... רק תגידי לי איפה את."
"טסה, אני אוהב אותך," זה שיילו. שיילו הטוב שלי, החבר הכי טוב שלי. מעניין אם הוא כבר נפרד מג'ימי, החבר ההומואי-מידי-שלו.
"טסה, אני מצטער. בסדר? בבקשה תעני לי!" ריאן.
"טסה, עבר שבוע." לילי קוטעת את ההודעה, ואני מניחה שהיא לא רצתה שאשמע אותה בוכה כי קולה נשבר.
"אני יודע שאם היית יכולה היית מתקשרת, כמו שסיכמנו," אחי, ג'וש. "טסה, אני יוצא לחפש אותך. כדאי לך מאוד שאני אמצא אותך. אני אוהב אותך, ילדה."
"טסה, בבקשה, ילדה יקרה שלי!" דודה וויטני בוכה, ואני מתחילה לבכות גם. "בבקשה, תחזרי הביתה. אני נשבעת לך שאני אתן לך לבחור איזו מגמה שרק תרצי! לא אכפת לי מהציונים שלך יותר, ילדה שלי, רק תבואי הביתה!"
"טסה," שיילו בוכה. "בקשה, טסה. רק הודעה, וואטסאפ, משהו."
"טסה, עברו שבועיים," לילי בוכה בלי בושה. "אני אפילו לא יודעת אם את חיה. בבקשה, אלוהים..."
"רציתי להזמין אותך לנשף האביב," ריאן. "בבקשה, טסה. בבקשה תחזרי. כל העיירה מחפשת אותך. הם רוצים להספיד אותך. אל תתני להם."
"טסה, הוכרזת כמתה," דודה וויטני נשמעת כואבת כל כך. "טסה, את לא מתה. טסה שלי, טס, ילדה שלי. את לא מתה, נכון?" אני בהתקף בכי.
"האם למחוק את כל ההודעות הקוליות?" הפלאפון שואל. אני מוחקת אותן. אני מוחקת אותן ובוכה.
אני מביטה סביבי. אני ישנה ביער, בשק שינה מעופש. לא אכפת לי שכולם יישמעו אותי בוכה. טסה המוזרה, הקטנטונת והפתטית בוכה. מי יישמע?
אני יודעת שכולם כבר התעוררו מהבכי שלי, קרוב לוודאי, אבל יש דממה. לא אכפת לי, שילכו להזדיין כולם! אני לא יכולה לעשות את זה למשפחה שלי.
ההודעות שלהם מילאו אותי בחום ובאהבה ובנחמה שלא הרגשתי כבר חודש. המחשבה על החיים הפשוטים שאיתם... עושה לי טוב.
אני מקליקה כדי להתקשר לדודה וויטני.
"אל תעשי את זה," קולו המאיים של בריגה נשמע מש לידי ואני קופצת. הוא מתבונן בי בעיניו הזהובות והחודרות במבט נוקב, ומנתק את השיחה לפני שהיא מספיקה להשמיע צלצול. לעזאזל איתו. לא אכפת לי אם הוא מפקד היחידה המזדיין. לא אכפת לי מהיחידה המזדיינת, או מהסוכנות הבינלאומית המטומטמת הזאת! אכפת לי מהמשפחה שלי.
"אני צריכה להגיד להם שאני חיה," אני מסננת בשיניים חשוקות מכעס.
"אם את תעזי לעשות משהו כזה אני לא רק אקח ממך את המכשיר, אני גם אשרוף אותך, ואני אבקש ממייסון לכסח לך את הצורה עד שלא תוכלי לנשום בלי עזרה ממישהו," הוא אומר בלי למצמץ ומדגיש את הניצוץ המרושע בעיניו. לסתו חשוקה. זה מעצבן אותו שאני עומדת מולו ומשבשת את תכניות הסוכנות. "זה מובן?"
"רק שיחה אחת. תן לי חמש דקות, בבקשה," אני מנסה לא לבכות אבל הן יוצאות שוב, הדמעות, למרות הכעס. "הבחור שלנו הרי יודע שאני חיה. הוא זה שרודף אחריי!"
הבחור שלנו. הכינוי שהיחידה הזאת המציאה לבחור הנקמן שרוצה להרוג אותי מסיבה לא ידועה להם, די תפס למרבה ההפתעה. השם האמיתי שלו הוא אדגר, אבל אני לא אגלה להם שאני מכירה אותו.
"לא."
"המפקד, בבקשה," אני אומרת. "אני צריכה רק שני דברים; את השיחה הזאת, ושתשבע לי שאם משהו ייקרה לי תגיד למשפחה שלי את האמת. רק שני אלה, ואני לא אתנגד לך יותר. אני לא אמרוד נגדך יותר, אני מבטיחה. בבקשה?"
"לא," הוא אומר אבל לסתו נחשקת עוד יותר, ואני רואה זאת כסימן להתרככות.
"אני מתחננת," אני אומר בקול הכי שקט וקטן שאני מצליחה להפיק מגרוני, מושכת באפי.
"תפסיקי. הבקשה לא מאושרת, טסה."
הוא קרא לי בשמי בפעם הראשונה. אני יודעת שאם אבקש עוד פעם אחת אשבור אותו.
"בבקשה, בריגה. סמואל בריגה, נכון?" אני מביטה בו בייאוש. בבקשה. "אני מתחננת, סמואל בריגה. חמש דקות, והבטחה. בבקשה -"
"חמש דקות, בשקט, ומהר," הוא קוטע אותי בכעס. "אני מצפה לשקט בהמשך הלילה, בלי שום רעש משק השינה שלך, ובלי יבבות! את כרגע חוליה ביחידה שלי, אז תתבגרי ותגדלי זוג ביצים."
"תודה," אני תופסת בידו בחוזקה וליבי כמעט יוצא מחזי מרב התרגשות. הוא מופתע מיצירת המגע הגופני. במיוחד מצידי. זה המגע הגופני היחיד שמישהו אי פעם יצר איתו החודש, לפי מה שראיתי.
אני מחייגת שוב לדודה וויטני.
זה לא מספיק לסיים את הצלצול.
"טסה!" היא צועקת בדמעות לתוך הטלפון. "ילדה שלי! אהובה שלי! איפה את? את בסדר? את -"
"בבקשה, דודה וויטני, אין לי הרבה זמן," אני מתחילה לבכות שוב. "אני בסדר. שמעתי את עשר ההודעות הראשונות -"
"טסה שלי!" היא בוכה.
"דודה וויטני, בבקשה, אני צריכה שתתני לי לדבר," אני מחייכת באירוניה, הדמעות יורדות מעיניי כמו מפלים. "תודה, על ההודעות. אני אוהבת את כולכם. אני בסדר - באמת שכן. אני אוכלת טוב, אני ישנה טוב, אני לא לבד, אבל אני לא יכולה לספר לך עם מי. הם בצד שלנו, הם בסדר. אני לא יודעת אם אחזור הביתה בקרוב, אבל אני מתגעגעת לכולכם. תגידי לריאן שאני סולחת לו, ושאשתדל להגיע לנשף. תמסרי לג'וש סליחה, ושאני אוהבת אותו, ושניצחתי בהתערבות. תגידי לשיילו ולילי שאני אוהבת אותם ומתגעגעת. תגידי  להם בשבילי, טוב?"
"ילדה שלי, מה קרה?" היא עדיין בוכה. אני כבר מפסיקה לבכות, כדי שאוכל לדבר.
"דודה וויטני, אני אוהבת אותך. אני לא יכולה לחזור, את מבינה. אחרת הוא יירדוף אחריי כולם."
"הוא?" היא זועקת. "את מתכוונת... אוי, מסכנה שלי! ילדה מסכנה! הוא חי?"
"כן, אבא עוד חי," אני אומרת בשקט כדי שלא יישמעו אותי שאר חברי היחידה. "אבל לא להרבה זמן, אם זה תלוי בי ובשאר. הם מגינים עליי, דודה. אני אוהבת אותך המון. אל תדאגי לי. רק תחשבי איך נאכל ביחד את עוגת הגבינה שלך על הספה כשאני אחזור, טוב?"
"טסה!" אני קופצת לנהמה מאחוריי. אוי לא...
האם בריגה שמע אותי?
"אני צריכה ללכת, דודה וויטני," אני אומרת. "המון המון אהבה."
"טסה, חכי, ילדה שלי!"
"נדבר כשאחזור."
"טסה -" אני מנתקת לפני שתשלים את זעקת הבכי ותקרע את ליבי, תגרום לו לכאוב יותר משהוא כואב עכשיו. הפלאפון נשלף מידי על ידי לא אחר מאשר מייסון, עם עיניו האפורות החודרות ושיערו החום פרוע מחודש של חוסר טיפוח. הוא מביט בי בזעם גדול כל כך. מאחוריו כל חברי היחידה מביטים בי, חלקם מופתעים, חלקם כועסים, אבל כולם בוכיים ולגמרי מחוץ שקי השינה שלהם.
"הבחור שלנו?" שואל בריגה מאחוריו, זועם.
"אה..." אני מגמגמת.
מייסון תופס בשיערי הבלונדיני וכמעט תולש אותו מראשי כשהוא מקים אותי לעמידה, וגופי מסתבך בשק השינה. "חסר לך אם את לא מספרת הכל, ועכשיו!" הוא צועק.
"מייסון," נוהם בריגה וההוא משחרר אותי, גורם לדמעות שרק נעלמו להופיע שוב בעיניי הכחולות. מייסון מביט בי בכעס.
כולם מביטים בי, בוהים במבט רעב, מרחם, או כועס.
השפה התחתונה שלי רועדת כמו ברכיי ואני מתמוטטת עם שק השינה על הרצפה. אני מנסה לא לבכות שוב, הגוש בגרוני והגוש הנוסף בחזי מקשים עליי מאוד. כשאני מרימה את מבטי בפחד פניו של מייסון מתכרכמים כשהוא מביט בי וגופו נרפה. לסתו של בריגה חשוקה כל כך עד שנראה כאילו היא עומדת להישבר לתוך הגולגולת שלו, ועורו הכהה משתלב עם היער החשוך כל כך בשעות הלילה.
"טסה," מייסון גורם לי לקפוץ ולנסות להתרחק ממנו כשהוא כורע על האדמה לידי. הוא מפתיע אותי כשהוא אוחז בעדינות בכתפיי. "מי הבחור שלנו?"
הדמעות זולגות מעיניי ואני מתמלאת בושה על שאני צריכה להודות בכך, "הבחור שלנו הוא אבא שלי. אדגר."
אני עוצרת את נשימתי כשמייסון מחזק את אחיזתו, ואני מפחדת שירביץ לי. אני ממצמצת כשהוא מושך אותי לחיבוק עדין. מייסון? מכל האנשים, מייסון נחמד אליי?
"מייסון, אל -" בריגה מכחכח בגרונו, גם הוא מופתע, אך עדיין קשוח.
"היא רק ילדה, בריגה," הוא אומר בקול מוזר.
"זה עולם אכזרי," בריגה עונה, אבל הוא נשמע מהסס.
"זה לא אומר שאני לא יכול לעזור לה."

אני מפסיקה לבכות, אבל אני לא רוצה להרים את מבטי מעצמות הבריח של מייסון, שישן ללא חולצה, כי אז אפגוש במבטיהם של כל אנשי היחידה.

"טסה?" מייסון אומר בקול עדין להפתיע.

"הממ?" אני מצייצת, והוא מרחיב את חיבוקו, רואה בזה סימן של חולשה מצידי.

"אם תספרי לנו, אנחנו נוכל לעזור לך," הוא אומר באותו הקול.

"אתם רוצים שאגיד לכם איך לעזור לי?" אני מחייכת בראשי במרירות שנשמעת בקולי. הוא מתרחק ממני מעט כדי להביט בעיניי.

"כן," הוא אומר.

"זה קל," אני אומרת בעיניים מושפלות וקולי לא גובר על לחישה. "תהרגו אותו."

נראה שכולם שמעו את זה. המבטים של כולם המומים. בריגה צוחק.
"איך זה בשביל ילדה, מייסון?" הוא מתקרב אלינו, ואני נשבעת לאלוהים שזה היום המוזר ביותר בחיי, כי הוא כורע ברך לצידנו ומעביר במהירות, בחיבה כמעט את אגודלו על הלחי שלי. מבלי משים אני נצמדת למייסון.

"בשביל זה, ילדה," הוא אומר לי בחיוך חצי משועשע חצי טוב, "אנחנו צריכים שתספרי לנו כל מה שאת יודעת."

אני מתבוננת בו ויודעת שהגיע הזמן לספר את הסיפור הזה בקול. "אני מוכנה."
"הללויה," מייסון מפגין עוד חיבה בהשעניו פניו על שיער ראשי, נושף בחיוך לתוך שיערותיי הארוכות. היום גיליתי שהוא אנושי, שהוא מסוגל להרגיש. בבריגה תמיד חשדתי, אבל מייסון הפתיע אותי באמת. אני מחייכת מעט, מעודדת, ולוקחת נשימה עמוקה.

"הכל התחיל כשאמא שלי פגשה את אדגר." 

כל הסיפורים שאני כותבת ולא מעלה הם הסיפורים שאני מפתחת יותר כספר, מאשר פוסטים. לכן אני לא מעדכנת.
קשה לי לקבל השראה, ואין לי זמן לכתוב.
אבל אני מבטיחה להשקיע יותר.
כי לכתוב את היום המוזר של טסה היה לי כיף.
תודיעו לי אם יש לכם הצעות, בקשות.
תיבת המסרים שלי לרשותכם, ואני עונה לכל תגובה

זאת הייתה כתיבה בעקבות תמונה:

הכירו את טסה:)

עד לפעם הבאה

ג'ו.