סיפורים בהמשכים

"בל, כמה זמן אנחנו מכירים כבר?" דרו קופץ לפתע.
"למה פתאום חזרת לקרוא לי בל?" אני מגחכת. עיניו הכחולות-לבנות בוהקות מאוד בשבועות האחרונים, ושיערו החום נראה כאילו הוא סירק אותו יותר מהרגיל. אני מנסה שלא לבהות בו יותר מידי, כי אם כן אני בדרך כלל מסמיקה, ובמקרים האלו אני נאלצת להסתובב כדי שלא יבחין בכך.
"מייי - בללל," הוא מתעקש ודוקר אותי בבטני עם אצבעו, גורם לי להתקפל.
"תדגדג אותי עוד פעם אחת, דרו!"
"ומה?" הוא הוא מתקרב אליי במבט מאתגר ו.. מפתה? לא. לא, רק מאתגר. אני חייבת להפסיק עם זה. אני מחייכת כתגובה ומושכת בשיערו, גורמת לו להתכופף עוד ועוד ככל שאני מושכת בו עד שהוא כורע ברך כמעט. "טוב, בסדר, שחררי!"
"איך קוראים לי?" אני מצחקקת ותחושת ניצחון ילדותית מציפה אותי. הוא מרים את ידו ודוקר אותי שוב עד שאני משחררת את שיערו והוא מתרומם.
"בלללל," הוא מותח את המילה וממשיך לדגדג אותי עד שאני לא מצליחה לנשום, והחיוך שלי כנראה כל כך רחב וזוועתי מתחת לידי שמתעקשת לכסות אותו.
"אני שונאת אותך," אני פולטת בין הצחוק הבלתי נפסק. הוא צוחק גם הוא ומפסיק לדגדג אותי.
אני מתנשמת ומצחקקת עד שהנשימות שלי נרגעות בהדרגה. "אלוהים, אתה כזה ילד לפעמים."
הוא מפנה את מבטי אליו בחדות, במבט משועשע. שנינו פורצים בצחוק בבת אחת.
"בן שש עשרה יהיר וגאה!" הוא מרים את שמיכת הקיץ הדקה שעל מיטתי על כתפיו כגלימה, מחקה את עמידתו של סופרמן.
"זקן."
"שתקי, את בת שש עשרה בעוד חצי שעה בדיוק, גאונה," הוא צוחק.
"נכון, אבל אתה בן שש עשרה כבר חצי שנה!" אני מרימה גבה, ומנסה להדחיק את התמונה שלו בראשי כסופרמן, עם הטייץ והתחתונים והשרירים המגוחכים והכל. אני לא מספיקה לעצור צחקוק.
"מה?" הוא שואל. אני מנענעת בראשי, זה לא חשוב. "מייבל אני אדגדג אותך שוב אם לא תספרי לי."
אני צוחקת ומספרת לו על תיאוריית הסופרמן שלי והוא צוחק ומסמיק מעט. אני צוחקת מכך שהוא מסמיק, וכך מתגלגל שבשבמשך עשרים דקות שלמות אנחנו צוחקים מבדיחות קרש, כל כך הרבה שכבר כואבת לי הבטן.
"תפסיק להצחיק אותי," אני מתנשמת בניסיון  להירגע.
"את צוחקת בעצמך," הוא גם בהתקף צחוק וכמעט לא מסוגל להכיל אותו, חיוך ענקי ומאופק מרוח על פניו הסמוקות מהצחוק, ושוב כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה: וואו, וואו, וואו. כמה שדרו מדהים. כמה שהוא חתיך. כמה שהוא מצחיק.

 ואז, צאי מזה כבר! , ואני מנענעת מעט את ראשי ומכריחה את עצמי להירגע ולא לצחוק כל כך הרבה.

"אז מה תכננת לעשות ביום ההולדת שלך, היות שהוא בעוד שמונה דקות?" הוא צונח לידי, על המיטה שלי. הוא מנסה לדגדג אותי שוב ואני מכה בידו, גורמת לו לצחקק.
"תכננתי להזמין חברה הביתה ולרכל על אנשים," אני אומרת. "אבל אז אתה הפרעת לתכנון."
"אני מצטער!" הוא נעמד על ברכיו ומדמה נפילת מוות, נוחת על רגליי ושוכב דומם בחיקי כאילו הוא מת. הקרבה שלו גורמת לליבי לפעום מעט מהר יותר, ולמען האמת מפתיעה אותי. בזמן האחרון הוא תמיד מוצא דרכים לההתקרב אליי, ובכל פעם אני משלה את עצמי לשווא ויום לאחר מכן רואה אותו מפלרטט עם כל בת שהוא רואה, כמו שהוא תמיד עושה.
"בוגר מאוד, דרו," אני מגחכת.
"הנה, אני ארכל איתך," הוא פוקח את עיניו המדהימות בחיוך שובב. "אז מייבל הזאת, איכס, מגעילה!"
"כן, נכון?!" אני צוחקת ומשתפת איתו פעולה. "וראית את דרו הזה? לא יודעת מה כולן מוצאות בו, הוא מכוער כמו תחת!"
הוא צוחק. "מייבל גם כן לא משהו, אני יודע, נכון?"
ההערה הזאת מפילה מעט את מצב רוחי והצחוק שלי מידלדל מעט.
"אני לא מאמינה ששכנעת אותי לבטל עם סטייסי בשביל הריכולים-השווים-גרוש האלה," אני אומרת.
"אני מצטער," הוא אומר. "גם על מקודם, לא התכוונתי. את שווה, בל."
"אתה לא יכול לתת מחמאה בלי לעקוץ, נכון?" הוא בכל זאת הצליח להוציא ממני חיוך. אוף, רק כמה מילים ממנו ואני ברקיע השביעי. אני שונאת שיש לו השפעה כזאת.
"מייבל," הוא מניח את ידו על ברכי וגורם לי לצמרמורת. "את... שווה."
אנחנו צוחקים שנינו. הוא מביט בשעונו. "אז קניתי לך מתנה."
"לא היית צריך," אני מגלגלת עיניים במבוכה.
"אני יודע, אבל היות שההורים שלך נסעו לבולגריה רציתי לפנק אותך קצת," הוא אאומר בקריצה. הרגשה חמימה מתפשטת בי כשהוא שולח יד למעילו, על קצה המיטה. הוא מוציא משם קופסה קטנה ומלבנית.
"היית רציני!" אני מתפלאת שוא לא התכוון למאפה או משהו. "איזה חמוד אתה, תודה."
"בעוד שתי דקות, יום הולדת שמח!" הוא מחייך חיוך ביישן שמעולם לא ראיתי עולה על פניו.

אני פותחת את הקופסה וצמיד כסוף יפיפה ונוצץ מונח בו. "זה ממש יפה!" אני מנסה לענוד אותו על ידי וכשאני מסתבכת הוא עונד לי אותו ואני מנסה לצמצם את חיוכי כי אני וודאי נראית סמוקה מספיק. הוא מחייך, "שמח שאהבת."
"ברור שכן!" אני מחייכת. "גם אם היית קונה לי פיצה הייתי אוהבת. האמת שבמיוחד אם היית קונה לי פיצה..."
"שתקי," הוא צוחק. "ויש לי עוד מתנה."
אני מרימה גבות ובודקת בקופסה למקרה שפספסתי משהו. הוא צוחק.
"איפה היא?" אני שואלת אותו, נבוכה.
"אני לא יכול להראות לך, אז תעצמי עיניים," הוא אומר בנחישות.
"אני אשמע לאן אתה הולך גם אם אעצום עיניים," אני מביטה בו בציניות טהורה על פניי.
"תסמכי עליי שאת לא תראי את זה בא," הוא אומר. "אני לא מאמין על עצמי אפילו."
"גם אני לא מאמינה שקנית לי משהו -"
"תעצמי עיניים וזהו!" הוא צוחק. אני צוחקת איתו ועוצמת עיניים. הוא לא זז מחיקי. אני מחכה כמה שניות, ובדיוק כשאני חושבת שהוא נרדם הוא מתרומם במהירות מפתיעה, ולפני שאני מבינה מה קורה שפתיו צמודות לשלי. הוא מניח את ידו על עורפי ומנשק אותי. אני מסמיקה כמו עגבנייה ומניחה את ידי על חזו מתוך רפלקס. כשאני מתנתקת ממנו ופוקחת את עיניי, מבטי מופתע, השעון שלו מצפצף. הוא סמוק כולו ולפתע אני מבינה שלא השליתי את עצמי כל השבועות האלה.
"יום הולדת שמח, בל."
"קוראים לי מייבל, חתיכת -" הוא מנשק אותי שוב. " -מ...מעצבן."
הוא מצחקק. "את רוצה להיות חברה שלי?"
"זה כמו כיתה ד' מחדש," אני מסמיקה עוד יותר ומחייכת במבוכה.
"אני אקח את זה ככן," הוא נושק לי שוב ואני מרגישה הקלה עצומה, לדעת שהוא סוף סוף שלי.
"דרו?"
"הממ?" הוא מפסיק לנשק אותי.

"חסר לך אם אתה מדבר שוב עם אחת מהפרחות האלה שנמרחות עלייך כל הזמן."
 

מדהים כמה קל זה לכתוב קטעים קיטשיים כאלה :)
אם למישהו יש ביקורת או אתגר כתיבה בשבילי הוא מוזמן לכתוב לי בתגובות  

אם מישהו שומע על תחרויות כתיבה או אתגרי כתיבה כאלה או אחרים מוזמן להודיע לי כי אני לא מצליחה למצוא

התייעצות מהירה - יהיה יותר טוב אם אמצא תמונה מתאימה לכל קטע שאני מעלה, או להשאיר את הכל למילים ולדמיון שלכם?

עריכה:
אז יש ג'מוס אחד (שם קוד בדוי). והוא שיחק בי כבר חודש. וזה כבר קרה בעבר, אבל חשבתי שאולי, רק אולי, הפעם הוא השתנה, התבגר, באמת חיבב אותי, אבל לא. וזה מעציב, מעליב, ומשפיל.
אבל האמת היא שאני רק חיבבתי אותו. לא אהבתי אותו.
הנה, כבר עברתי הלאה.
למרות שהוא שם לב שאני מתרחקת ממנו, הוא מנסה למשוך אותי שוב ובאמת שלפעמים אני כמעט מתפתה, אבל אני גמרתי להיות הבובה שלו. 

עד הפעם הבאה,

ג'ו .