סיפורים בהמשכים

"נו, בחייך!" ריאן צועק לי מהקצה של מגרש החנייה. "אנחנו רק צוחקים 'תך, קייטלין!"

"'כע', 'נחנו רק משחקים," אחד מהם שולח אליי גיחוך פלרטטני. אני מסיטה מבט וממשיכה ללכת לעבר שבילי הפארק. מגרש החנייה הזה נטוש כבר המון זמן, וחזרתי בשביל לקחת משהו, אבל אז ריאן והחבורה שלו הופיעו עם האופניים שלהם. מתברר שבשנים שלא הייתי שם מגרש החנייה הפך למקום מרבץ של מעשני סמים, אלכוהוליסטים ורוכבי אופניים. כל הבריונים המגוחכים מתאספים שם, וגיליתי זאת רק עכשיו. אם רק אצליח ללכת מהר מספיק כדי לצאת לשבילים שבהם יש אנשים, אצליח להתחמק מהם.
"יו!" ריאן מתכונן לרוץ, כי אין לו אופניים. "קייטלין! לאן את בורחת, מותק?"

אני שומעת אותם עולים על אופניהם ומתחילה לפחד באמת. הם לא נראים שיכורים, אבל הם מסוכנים גם כשהם פיקחים לגמרי. אני מתחילה לרוץ.
"חכי לי, מותק!" אותו האחד שגיחך, עם כובע הגרב החום שלו על האופניים. הוא גורר צחוק מכל השאר, אבל רק הוא, ריאן ועוד בחור רוכבים אחריי.

הם משיגים אותי באמצע המגרש, וההוא עם הכובע עוצר ממש מולי וגורם לי לעצור.
"תפסתי 'תך, קייטלין," ריאן מצחקק וכורך את זרועותיו סביב בטני, נצמד אליי מאחור.
"אל תיגע בי," אני מתפתלת ומנסה להשתחרר ממנו, הדמעות מאיימות להופיע.
"מה קרה, ילדה?" הבחור השלישי, עם השיער הבלונדיני והפנים החיוורות כל כך שמרמזות על צריכת הסמים שלו, תופס בתלתל משיערי ומשחק איתו.

"תוריד. את -" אני מנסה לבעוט בריאן ולא מצליחה. "הידיים שלך, בן זונה."
ההוא עם הכובע יורד מאופניו, צוחק.

ריאן מצמיד את שפתיו לצווארי, גורם לי לצרוח. הוא מלקק ונושך את עורי בזמן שאני צורחת ומנסה להרביץ לכל אחד שבטווח הפגיעה שלי. הוא מצמיד אותי אליו עד שאני מרגישה את עצמי נמעכת כנגד גופו החסון. הדמעות ממלאות את עיניי ואני מקללת אותו בשצף קללות שלא היה מבייש את אמא שלו.

אני מצליחה לשרוט אותו והוא כמעט משחרר אותי, בוחן את השריטה ועדיין מחייך אליי חיוך ניצחון פלרטטני.
"תעזבו אותי!" אני צועקת ומצליחה להשתחרר ממנו, אבל הבחור עם הכובע תופס בחוזקה מכאיבה בפרק ידי.
"הולכת? כבר? תישארי לשחק," הוא נלחם בי, מנסה לחזק את אחיזתו הכואבת ממילא.
מישהו נושך את אוזני ואני צווחת. הבחור הבלונדיני צוחק ותופס בידי השנייה, מחייך אליי. הוא מלקק את אוזני ואני מתחילה לבכות.
ואת הכל דומם כשנשמעת נביחה. ממש מהיציאה אל השבילים.

"בני זונות מזדיינים," הבחור הבלונדיני ממלמל.

הם עוזבים את ידיי באחת ורצים אל החבורה, מסמנים להם לברוח. אני מכריחה את עצמי להתנער, וכזה קורה אני מתחילה לרוץ ליציאה לשבילי הפארק. הלוואי שאין שם אף אחד באמת, ושזאת הייתה נביחה רחוקה.
מטומטמת. טיפשה. הייתי צריכה לבקש ממישהו ללכת איתי. מה זה משנה אם זאת הקופסה של אמא? הייתי צריכה לברוח כשרק ראיתי את חבורת הבריונים נכנסת. הייתי צריכה לרוץ כבר כשהם התחילו להקניט אותי, הייתי צריכה לרוץ מהר יותר! הרגשת הבושה וחוסר האונים מציפה אותי ואני מנסה לא לבכות. ברכיי נחלשות ואני מרגישה בדחף להגיע אז אני מסתובבת, מוודאת שהבריונים נעלמו, ומרשה לעצמי להאט להליכה מהירה.

כשאני יוצאת ממגרש החנייה, אני רואה אותו.
זה ג'ייסון. הוא מביט בי ברחמים, בפחד, בעיניים גדולות. הכלב שקשור לרצועה שלו נובח אליי, כלב גדול ושחור.
אני מתחילה לרוץ שוב, והדמעות זולגות שוב. הוא לא רץ אחריי. הוא לא אמר כלום. למה הוא היה חייב לעמוד שם? למה הוא ראה את זה? עכשיו הוא יודע. עכשיו כולם ידעו שזה קר לי, שאני חלשה ושזה יכול לקרות לי שוב. כולם ידעו עד כמה אני עלובה.

אני עוצרת בשלב מסויים ומקיאה את נשמתי, נזהרת לא ליפול או לדרוך על הקיא של עצמי, מתיישבת שעונה על עץ ומרגיעה את עצמי. כשאני בטוחה שהפנים שלי לא נפוחות או אדומות מהבכי, אני מסדרת את שיערי, מיישרת את בגדיי. שוב ושוב. שוב. אני צריכה להיראות בסדר. לפחות בסדר. שלא ייסתכלו עליי. אני בסדר.

אני מתחילה ללכת, נושמת עמוק מפעם לפעם, מכריחה את רגליי הרועדות ללכת ישר. אחרי כמה דקות אני כבר יוצאת לשבילים המוכרים יותר, המרכזיים יותר, ומגיעה הביתה תוך רבע שעה של הליכה. הדבר הראשון שאני עושה זה להתקלח, ואני מתקרצפת כל כך חזק עד שהעור שלי כואב ואדום ואפילו נפתחו כמה פצעים, אבל העיקר שאני נקייה. אני מצחצחת שיניים ומורחת קרמים ומנקה שוב את פניי עם מגבון. אני אוספת את שיערי לגולגול, והולכת לסלון הריק.
אני מתחילה לחשוב.
וחוץ מהשנאה העצמית שגדלה ומתעצמת עם כל דקה, מתעורר בי כעס. כעס שיש בריונים כאלה, כעס שיש אנשים שעושים דברים כאלה. כעס על ריאן והחבורה שלו, כעס על בנים, כעס על בנות שנותנות לבנים לחשוב שזה בסדר. ואז כעס על ג'ייסון. הוא ראה הכל, הוא שמע הכל, הוא עמד שם ולא עשה כלום, הוא לא עזר לי.

בסופו של דבר, כעס על עצמי, על שהייתי צריכה עזרה.

אני פותחת את המקרר ואוכלת ארוחת צהריים מוקדמת. אחר כך אני מוסיפה כריך, פירות, עוגיות, דגנים עם חלב, גלידה, מרק, תה, שוקו. כשאני מרגישה שאכלתי יותר מידי, אני נרגעת. אבל רק לכמה דקות, כי אחר כך אני רצה לשירותים, דוחפת אצבעות לגרוני, כמו שקראתי שאנשים עושים, ומכריחה את עצמי להקיא הכל. הכל.
אני בקושי נושמת, בטני כואבת כל כך, גרוני שורף וריאותיי זועקות לעזרה. אני מצחצחת את שיניי.
הרחמים, הבושה, כל אלה לא חלפו. אבל לפחות הוצאתי את האוכל. משהו אחד, לפחות, שהשתלטתי עליו. משהו אחד שהוא בסדר.

אני בסדר.

החלטתי לכתוב על הנושא הזה, למרות שאני יודעת שהוא נושא חרוש.
אתם מכירים את זה כשאתם ממש עצובים וכועסים? אחרי ריב עם ההורים או אחרי שמשהו ממש חשוב לא מצליח? ואז אתם אומרים לעצמכם:
"טוב, אם זה קרה אז מה ההבדל אם אני אעשה משהו רע?" , "אולי עדיף היה שלא הייתי" , "שום דבר לא טוב". 

אני רק מתארת לעצמי את מה שהבנות והבנים שעוברים הטרדות מיניות או נאנסים עוברים, את מה שהם חושבים, את איך שהם מרגישים.

אם מישהו קורא את זה - אין שום בושה אם משהו כזה קרה לך. זאת אף פעם לא אשמתך. ואל תרגישו רע עם עצמכם, כי זה לא משנה אתכם, אתם עדיין אותו הבן אדם, ותזכרו את זה.